מה שליבה בחר

סיפור חדש הולך ונתפר במוחי. הולך ונתפר וקורם ונערם ומתפענח. פעם מזמן, כשראיתי את אותה נערה בהירה, בהויה, עצובה, יושבת בקרן רחוב ושק שינה פרוש על רגליה, חשבתי: המראה הזה יהפוך לפתיחה של הספר הבא. עדיין לא ידעתי מה במראה שעל פניו חלפתי למשך הרף שבה את לבי. לא שיערתי שיקנן וישתרש וישתייר בעוצמה שכזו זמן רב כל כך, ובינתיים הוא עדיין הפתיחה של הספר הבא (אבל מי יודע?).

אחר כך הבנתי שהגירה הוא אחד הנושאים שאני מבקשת למפות. זה השדה אותו אני רוצה להבין. אולי בשל העובדה שאני עצמי הייתי מהגרת of sorts במשך לא מעט שנים (ואף כתבתי על כך רומן אחד, מנקודת מבט שונה, נעורי היו אז בלבה של עלילת "חלונות כפולים"), ואולי יותר בשל העובדה שהעולם כולו מערבל, מנפה, מנייד ללא הרף את תושביו, ואף אני במחשבה נותרתי מאז אותם ימים רחוקים מהגרת או תאוות הגירה בלתי נלאית, ובמוחי אני נדה.

נדמה היה שמראה של אותה נערה לא התאים למקום בו ישבה. שיערה הבהיר האסוף היטב, פניה החלקים, הנקיים מאיפור, חולצתה הלבנה ללא רבב, ושק השינה הכחול החדש הפרוש על רגליה, ואולי ישיבתה הרכונה, שם בצינת קרן רחוב לונדונית, עיניה הכחולות הלטושות בעוברים ושבים, ספק בוהות ספק תוהות איך הגיעה לכאן, כל אלה ועוד דבר מה שעד היום אינני יודעת מה הוא- משכו את לבי. על כל פנים אחרי שוך הסערה שטילטלה את לבי בעקבות צאת הרומן האחרון "על בהונות", אני מתפנה עכשיו שוב (שכן חלקים נרחבים של העלילה כתובים כבר…) אל אותה נערה, ומנסה לראות איך אוכל להשיב אותה לביתה. ואולי נכון יהיה לומר שאני מקשיבה לה ומנסה להבין לאן איה בת ה- 17 רוצה ללכת. שכן אולי חיי נדודים, הגירה, זרות הם מה שליבה בחר? או שהיא פשוט מבקשת לחזור הביתה? והיכן הוא הבית שאולי אליו היא כמהה? ומי הם בני ביתה שממתינים לה, שמחפשים אותה ודעתם נטרפת עליהם בשל היעלמותה?עוד כברת דרך לפנינו, אבל איה ואני קשרנו ברית ומבטיחות זו לזו שבעוד זמן לא רב נבין.

 

Share Button

חולה האדון

כבר חודשים שהוא מפרפר בין חיים למות. וזה נורא. כמובן נורא כי אני קשורה אליו, נימי נפש משחקים לטובת שנינו. לפחות כך אני רוצה לחשוב. דרכו אני הרי משוחחת אתי ואתכם. זו הדרך המועדפת עלי. והנה שתיקה: והכי נורא זה שהוא לא מרשה לי לסייע לו, הבלוג. מבכר את השתיקה הזאת, אולי. אבל אני לא אניח לו, כמו עם  "הפחד מהדף הלבן"- לא אניח לו עד שיתרצה ויחלים ואני אשוב לשוחח. אתו ואתכם.

Share Button

מחשבות באמצע

טוב זה מתבקש, תודו. הספר כבר בחנויות, "על בהונות" קראתי לו. וגם, אורי ברנשטיין הלך השבוע לעולמו, אורי -שממנו למדתי כל כך הרבה, ובראש ובראשונה על ה"פרסונה." כבר כתבתי כאן על אזור הדמדומים הזה, מקום מתעתע שקשה להניח עליו את האצבע ולהגיד: זה משכנה של היצירתיות, כאן בדיוק היא ממוקמת. שהרי  איש אינו יודע, וגם אני אינני יודעת, פנימה והחוצה מהמקום הזה בתוך תהליך היצירה, פנימה והחוצה עד שגומרים…ככה נכתב גם הספר הזה שיצא הרגע לאור. ככה כתבתי אותו במשך יותר משלושים שנה. לא באופן רציף כמובן, אלא לפרקים. אבל המון שנים של שקיעה וציפה, יותר נכון זינוק מתוך מצב של ריחוף שמיימי, מיימי, לא לגמרי מודע. והזינוק לפעמים הוא מבעית, לפעמים משמח, ולעתים אף מספק. עוד ועוד גירסאות נאלצתי לייצר עד שהגעתי ל"קיבוץ המאוחד", אל דן שביט, העורך והסופר, שלקח פינצטה ומרט מילה מילה, הנחה אותי להותיר רק את הנחוצות, ולהוסיף עליהן מעט, הסמכה ותיבול פה ושם. ואחר כך לקח מספריים ודבק, גזר והדביק ו"ערך" את העלילה באופן שונה. אמר דברים כמו: צריך להבין מה היא מאבדת בדרך, או למה היא רוצה להישאר שם, או למה הילדה זעומה ככה. ואני שבתי ושקעתי כשהשאלות אחוזות בתוכי, נענות אחת אחת, כל אחת מן הסתם בתורה. (זו היתה ה"פרסונה", לא אני, כך שאני לא יודעת להסביר את זה).

אולי היום אני קצת יותר מבינה תשוקה, או השתוקקות. אולי. או לפחות את העובדה שאין לה גבולות, שהיא נמתחת אל מעבר לאופק, ושם צפויה נפילה. היום אני יודעת משהו על אובססיה, על התחלוא הזה שרבים לוקים בו, ומעטים מוליכים אותו אל מעבר לקו האופק, אל הנפילה.

הספר ממשיך לעבוד בתוכי. משום מה, ובניגוד ליצירותי הקודמות הוא מסרב להיאסף שם באופק, ולנוח. אולי בעוד זמן הוא ינוח. אולי כשאבין מתישהו, אי פעם, למה זה הסיפור שרקמתי, מדוע דווקא אותו.

 

Share Button

מפחדת

מה הכי מפחיד אותך? שאלה אותי בתי. אמרתי לה, הפחד. בלעתי כדור והרגשתי הרבה יותר טוב, יכולתי פתאום להסביר לה מה באמת מפחיד: שלא יאהבו את הספר, שיאהבו את הספר, שאחלה בטרם יונח על המדפים, שאחלה מיד אחרי שיונח שם, שאסבול ממה שיאמרו עליו, שלא אהיה לפתע נרגשת ממה שיאמרו עליו, שלא יאהבו את אוריאל, שיאהבו אותו ואני אחשוב לעצמי -יא בן זונה איך אפשר לאהוב אחד כמוך? שיעורר את חמלתם של הקוראים ואני אשתוקק לערסל בין זרועותי קורא אחר קורא ולהסביר שבדיוק לכך התכוונתי כשכתבתי את אוריאל. אני חרדה שמא נעמי תתפתה לו מחדש, דווקא עכשיו -אחרי שכבר הנחתי לה לצעוד הלאה. דווקא עכשיו היא תחליט שהיא סולחת על הכל, ונענית לו. זה לא ייתכן! אזעק אחריה מלוא גרוני. חזרי בך, חזרי בך שוב, אי אפשר! או לחלופין תחליט נעמי לעשות דבר מה נורא יותר, דבר מה שאף לא עלה על דעתי. אני מקווה שאם כן, ימצאו הקוראים דרך לדווח לי על כך. אין חשוב מזה בעיני.

ויותר מכל- זה אמנם סוד, אבל אעלה אותו על הכתב בכל זאת- אני חרדה ממנוחה נכונה. שאז שלושתם, דנה, נעמי ואוריאל- בלי להביט אף רגע לאחור- יצעדו במורד אל האופק ויישכחו אותי.

 

מסייעת להתגבר על הפחד, נועה לקס עם קטע מתוך הספר, בדף הפייסבוק שלי:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006619516191

 

Share Button

מי ינקה אותי?

זה אמנם לא שלנו העניין של לנקות חטאים. אבל העונה היא הזדמנות נאותה לדבר על זה. די לי מחטאי. הם עומסים עלי ומקשים את דרכי, כופפים את הגוו. אני מבקשת סיוע מהממונים: אנא הוסיפו (בלי בירוקרטיה, עם קיצורי הדרך הנדרשים) למיתוס שלנו את הישות שהתנקתה זה מכבר. ולא רק שהיא נקייה כל כך, אלא שיש ביכולתה- מעצם היעלמותה (הקרבתה כשה, כיצחק – שהיה רק עולה בפוטנציה) -לשייף למעננו את כל חטאינו, להותיר אותנו בסופו של עניין נטולי רבב ונכונים להצטרף אליו ולשבת שם למעלה, לעדי עד, בחברתו. אחד כזה אני מבקשת לכבוד החג- שלנו, שלהם, שלהם. של כל מי שפותח את ליבו לחגיגה.

Share Button

יאללה ביי? (מסע, פרק 3)

Jpeg
אגם שושואפ, עמק האוקנאגן, בריטיש קולומביה. אוגוסט 2016

כל בוקר, עוד בטרם נפקחות העיניים לתור את הסביבה, עולה השאלה לאן נלך. והשאלה המתבקשת המתלווה אליה, האם לעזוב, ומהו הגיל המקסימלי להגירה? (את הגיל האופטימלי הותרנו זה מכבר מאחור). השמיים הם הרי אותם שמיים, קודרים או בהירים תלוי בעונה. בני האדם מזעיפים פנים או מחויכים תלוי במידת ההכרות שלך אתם, בנסיבות חייהם, באופיים, או בחלום שחלמו בלילה הקודם. הנוף נעים, הדשא ירוק יותר, ואולי האיום הקיומי אינו אימננטי. ומה עם כל השאר? שהוא העיקר? שאין צורך לציינו אפילו בינך לבינך, כי הכאב הצף ועולה גדול מנשוא וכרוך במובן מאליו, שהוא כל מי שקרוב אליך ושבלעדיו יהיו מן הסתם חייך…איך ייראו החיים בשוליו של דשא ירוק יותר, לצידה של רגיעה, בתוך שקט זר, ולבד?

Share Button

ראשית המסע

Jpeg
הנה אני שבה: הימנעות ארוכה מדי, שיתוק של כל דבר שאינו קשור לכתב היד של "על בהונות".  עריכה ועוד עריכה, קריאה חוזרת ונשנית, הרהור מייטיב והרהור מעכב, הכל בכל, ולבסוף החלטה לדחות את יציאתו של הספר לאור לאחרי שובי מנסיעתי הממושכת שתוקדש לכתיבת הרומן הבא. וגם עצלות, אולי? אולי. אבל לא עוד. הספר מוכן, ממתין להדפסתו, ממתין לשובי, ופרקי הבלוג החדשים יתלוו למסע בן שלושה חודשים שהחל אמש, ואמור לתעד את המפגש עם חופה המערבי של קנדה. במקום בו מלחכים מי האוקיינוס השקט את סלעי הענק, והדרך לא תצלח לשיטוט קליל ומהורהר-שם תנוסה צלילה חופשית, ממושכת, אל תוככי עלילתו של הספר הבא. שם, ובמקומות בדרך לשם, אכתוב ואספר על זה.
Share Button

לבית שלי המון פינות

חגיגיות4

כל שנה כשבא פסח הפינות הופכות חשוכות. פעם, כשהייתי קטנה, ביתיות היתה בהישג יד. כלומר היו בה גם פינות חשוכות, אולי יותר ממוארות, למעשה, אבל כשבא החג הזה שנקרא גם אביב וגם חירות וגם עוד מיני שמות ניתנו לו כדי לסמל המשכיות ופמיליריות- הוצפו פינות הלב בחמימות ונהרה. לא סתם אני משתמשת במילה נהרה: אני מתכוונת לאור גדול, ולציפייה, ולדיבור שנסב סביב אהבה, יחדיו, ושמחה. ונדמה היה, כל שנה מחדש, לרגע או שניים, שכל מה שהייתי זקוקה לו ניתן לי. הבית ההוא איננו זה מכבר, והאנשים שבאו אליו מדי שנה באותו ערב אביבי, חגיגיים ונושאי תשורות, גם הם אינם עוד.

מזה שנים אני אוספת דרכים לייצר חגיגיות, ולא פעם, לרגע או שניים אני נכבשת בתחושה של המשכיות ופמיליאריות, ללא ספק גם משפחתיות.  אבל בתווך של זה אינני עוד ילדה קטנה, ופינות הבית רבות מדי, רבות משיכולתי למלא.

Share Button

אחד חדש

עסוק1

כבר עכשיו. היום. תיכף ומיד. כנגד מה שנפער שם ומאיים להעמיק עוד ואולי לבלוע, למחוק צל של חיוך, להמית אפילו. כנגד זוהמת מחשבות התבוסתנות המכלות, איון החמלה העצמית. כנגד הבעתה מפני הריק, מגוויעת המוזה (מה היא מוזה?) וכוח היצירה, התשוקה, הרצון והמוכנות. כנגד אלה ועוד, כבר עכשיו, היום, תיכף ומיד, לכתוב עוד אחד. ספר נוסף יפוגג את הפחד. ומאחר שחציו של אותו אחד נוסף כבר כתוב, על אחת כמה וכמה יש להמשיך לכתוב. אבל גם אם חרדת הדף הלבן בעיצומה, ושום רעיון לא מפציע, וכל האימה עולה ובאה וקרבה כמו חשרת עננים- גם אז כדאי ללפף עצמי סביב שדרת כיסא ולכתוב.

Share Button

שלאף שטונדה

tumblr_nzt8ydssAK1qkaoroo1_500

זו היא באמת השאלה: האם אפשר עכשיו, כשהספר אוטוטו יורד לדפוס, לתפוס תנומה קלה ולהמתין. שהרי כרגע אי אפשר אפילו לפעול למענו, להתהדר בו ולדבר בשבחו. עין אדם לא שזפה אותו עדיין (למעט כמה מקורבים). כשייצא לאור (בסביבות פסח) תהיה המהומה בתוכי גדולה. לפחות לזמן מה, שאנסה לקצר ככל האפשר.

פעם אמר לי ידיד יקר, סופר שאני אוהבת ומעריכה במיוחד, שאין להתעכב יותר מדי על היצירה הנולדת, אלא להתיישב ולכתוב את הבאה. אני כבר עושה זאת, הן בדמות תסריט שכבר כתוב, ונעשים מהלכים להפיץ את שמעו, והן בדמות הרומן הבא שחציו כתוב. אלא שבטרם תתחולל המהומה, לפני שיוצג העולל בפני עולם, לפני שתינתן לו ההזדמנות לשוטט ולפרוח, לצוטט למה שאומרים עליו, לשמוח במה שאומרים עליו לפעמים אפילו להתעצב- בטרם כל זה אפשר אולי לשעה קלה להתנמנם?

Share Button