שלאף שטונדה

tumblr_nzt8ydssAK1qkaoroo1_500

זו היא באמת השאלה: האם אפשר עכשיו, כשהספר אוטוטו יורד לדפוס, לתפוס תנומה קלה ולהמתין. שהרי כרגע אי אפשר אפילו לפעול למענו, להתהדר בו ולדבר בשבחו. עין אדם לא שזפה אותו עדיין (למעט כמה מקורבים). כשייצא לאור (בסביבות פסח) תהיה המהומה בתוכי גדולה. לפחות לזמן מה, שאנסה לקצר ככל האפשר.

פעם אמר לי ידיד יקר, סופר שאני אוהבת ומעריכה במיוחד, שאין להתעכב יותר מדי על היצירה הנולדת, אלא להתיישב ולכתוב את הבאה. אני כבר עושה זאת, הן בדמות תסריט שכבר כתוב, ונעשים מהלכים להפיץ את שמעו, והן בדמות הרומן הבא שחציו כתוב. אלא שבטרם תתחולל המהומה, לפני שיוצג העולל בפני עולם, לפני שתינתן לו ההזדמנות לשוטט ולפרוח, לצוטט למה שאומרים עליו, לשמוח במה שאומרים עליו לפעמים אפילו להתעצב- בטרם כל זה אפשר אולי לשעה קלה להתנמנם?

Share Button

צחוק בצד

זה מה שמתרמז לו על הפרצוף: כביכול יש אפשרות, סיכוי, שענן -נס ירד על גורלו וימטיר עליו טונות של מזל בדמות מטבעות זהב או שטרות של כסף. ויש סיכוי- אומר החצי חיוך שלו- שלא ירחק היום ויהיה ברשותו גם מטוס פרטי. זה מה שמרמז החצי חיוך. הוא מאמין, אני חושבת, שייתכן שכל חייו ישתנו באחת. ובאותה איבחת חיוך זעירה טמון מן הסתם גם מה שכל מתבונן יזהה – שאין כלל סיכוי שמשהו מזה יתרחש, ויותר מזה- שהוא יהיה אסיר תודה אם ינדב לו מישהו דבר מה שישמח את ליבו ו/או קיבתו, שהרי מזה תקופה הוא עני מרוד. ובכל זאת לא אבדה לאיש התקווה. או אולי לא תקווה ראוי לקרוא למבט הצידי, המתוק, המחוייך הזה, אלא חיות. הוא תאב חיים ולא נואש. וראוי ללמוד ממנו, ומהתוף הקטן שאחוז בידו, שעון אל ירכו בכוונת תנופה, תיכף יכו בו פעמוני הכסף ויפיקו צליל ענוג ומהפנט שישמח את הלב. ספסל5

Share Button

כתיבה אוטומאטית

עבודה קשה

בסדנאות הכתיבה אנחנו מדברים לא פעם על שיגרת כתיבה. כשקשה, אנחנו מציעים "כתיבת רצף". יומיום, בטרם מתנפלים עלינו החיים כדאי להקדיש זמן מה (בכוונה תחילה אין מדובר במסגרת זמן מסויימת) לכתיבה אוטומאטית, משוחררת מחשיבה. אם אפשר. רצוי. בכל מקרה עבודה קשה מתגמלת. קלישאה נוראית, אבל ככה זה עובד. כמו שריר שיש לאמן, לאמץ, לא להניח לו. כתיבה היא עניין של שכלול. גם שחרור הוא עניין של שכלול.

ואף על פי כן, בימים אלה עיקר עבודתי אינה קשורה לשכלול של שחרור כלשהו, אלא "לצחצוח" של מלים: שוב ושוב, ועוד פעם, וקריאה נוספת של אותו טקסט, צמצומו, הידוקו, ובדיקה בפעם המי יודע כמה שאת מה שרציתי לומר כתבתי באופן ה"טוב" ביותר (גיחוך…)

אבל כדי להגיע לשלב הזה דרושים אינספור ימי עבודה, שיגרת יצירה שניתן להתחיל ב"כתיבת רצף". זה פותח, משחרר, משכלל, וזה עובד.

"כתיבת רצף": יש לתרגיל וריאציות שונות ומגוונות: אני מציעה משפט פתיחה כמו: "כשהייתי קטן אני זוכר ש…" ומשם להמריא למחוזות עלומים. ובכל פעם שנתקעים, יש לחזור ולכתוב שוב את המשפט האחרון, ומשם להמשיך. ללא עריכה, ללא חשיבה.

משפטים נוספים לדוגמה:

"בדרכי לכאן ראיתי…"

"אמא אמרה לי לא ל…"

וניתן גם להתחיל ממילה שעולה בדעת ללא כל תכנון מוקדם, פשוט לתת למחשבות לזרום, תמיד עולה משהו, גם אם נדמה שאינו חדש ומרענן, הוא יוליך אותנו הלאה.

 

Share Button

משובה

byg6

 

עצב עובר טוב יותר באמנות. או שיגעון, או כל אקסנטריות אחרת. זו לפחות הדעה הרווחת. שיהיה. מעט מעט אני מבקשת להדיר רגלי משם, ולהתרחק, לשזור הומור טוב ועסיסי בתוך העלילות שאני רוקמת. אבל כשאני מהרהרת בטקסטים שלי אני מתקשה לחשוב עליהם כעל מצחיקים.

יש לא מעט מצבורי עצות על איך לתבל את הכתיבה בהומור. משהו שקראתי לאחרונה מצא חן בעיני, וגם אם תחשבו שכבר שמעתם מה ואיך זה עובד, טוב לשוב ולהיזכר. הנה תמצית הדברים:

-צחק על עצמך, על הקרובים לך, (אבל לעולם אל תצחק על החתול שלך).

-גם כתיבה רצינית רצוי לתבל בהומור. הפתע בכך, די שתעורר גיחוך, אפילו חיוך.

-היה ספציפי, תאר אפיזודות "מסויימות", נטולות הכללה.

-תיזמון: נסה להפתיע. במקום בעלילה שקורא לא יצפה לסיטואציה קומית- שלב אחת.

-השתמש במילון של מלים נרדפות. זה נכון לגבי כתיבה בכלל, אלא שבכתיבה קומית טוב להשתמש במלים לא שגורות, מופרכות, זה כשלעצמו עשוי להעלות חיוך.

-כשסיימת מצא מישהו להקריא לו, רצוי אחד שאיננו דובר את שפתך. כך תקשיב לטקסט בקול מבלי להביך את עצמך. אחר כך מצא חבר, ובעודו קורא עקוב אחר זוית עיניו. אם יצוץ שם קמט או כיווץ, תוכל לנשום לרווחה.

-בפנקס הקטן שאתה נושא עמך תמיד תעד סיטואציות מעלות חיוך. הבט סביבך, הן מתרחשות כל הזמן, צריך רק להתפנות כדי לראות.

השאלה שנותרה היא האם אכן שרביט הקסמים שלנו צבעוני וגמיש דיו כדי לקלוט את מה שמצחיק ולכתוב עליו.

Share Button

יהיה לא טוב

איך שאני רואה את זה, ואני לא פרשנית משום סוג שהוא, ולא מבינה גדולה במצב- יהיה רע. רע מאד אפילו.

פיחוד

כדאי אולי להפחיד את עצמי כדי להתחזק, להתכונן, למנוע הפתעה. מבט נזרק לאחור בשעת צעידה ברחוב או בשעת המתנה בתחנה או בעת עליה לרכבת. או גוף קפוא, עצור נשימה בשעת לילה מאוחרת, במיטה, כשהביעות תופס אט אט את מקום השינה.

אמי בטרם מותה אמרה לי, "לא לזה התכוונתי." היא רצתה לתאר באוזני את אכזבתה העמוקה ממה שנהיה פה, את שנות ההשקעה הארוכות בצל זכרונות השואה,  את צוו השעה שהיה לא פעם שקרי והכזיב, את אובדן ההזדמנויות בשל נסיבות חיים שקשורות היו לקשיי המקום, ועוד ועוד דברים שהכעיסו אותה ועם השנים הלכו והתפענחו בפניה, והיא כנתה אותם- "הכיבוש". אולי חלפה במוחה חרטה על בחירתה לחיות כאן. אני, על כל פנים, נסיתי אז להסות את כאבי למשמע דבריה, אומרת לעצמי שהיא בודאי מאמינה בחשיבותו של בית לעם היהודי.

גם היום אני מדי פעם מהרהרת בחשיבותו של ה"בית" הזה, ומדי פעם גם כותבת עליו. אבל בד בבד מקננת בלבי תחושה חזקה שזה איננו עוד ביתי שלי, שאין לי דבר וחצי דבר לאמר בשמו, ועל סיפה של תודעתי מבצבצת לה מחשבה מציקה, מצקצקת, מרובבת אשם -שאינני עוד אוהבת את הבית הזה.

Share Button

קפה לעבוד בו

קפהמעולם לא חיבבתי חללי עבודה מכווני מטרה. העדפתי ואני עדיין מעדיפה בתי קפה, אפילו על חדר העבודה שבביתי. תל אביב מסבירה פנים לשכמותי. רמת גן, מסתבר, לא. וזה מוזר, שהרי זו המשכה של זו, זו מחוברת לזו, ובכל זאת.

לפני שבועות מספר במהלך אחת מסדנאות הכתיבה סיפרה לי אחת המשתתפות שברמת גן ישנו בית קפה שכדאי לבקר בו. זו היתה חדשה מלבבת, שכן עד אז לא הצלחתי לאתר בעיר "מוסד" נעים לכתוב בו, (מלבד "פורת" הבהחלט ראוי אך רחוק לי).

כבר למחרת שמתי פעמי לקפה המומלץ. מעבר לעיקול הרחוב שלי הבטיחה שמשייה ענקית שזה המקום אותו אני מחפשת. התיישבתי לי שמחה והתחלתי לעבוד. וכעבור איזה זמן, כששבעתי מארוחת הבוקר הטעימה שהזמנתי, ושורות כבר הלכו והצטופפו מולי על הצג- נכנסה לפתע בעלת המקום (ניתן היה בקלות לאתר את מעמדה על פי החיישנות שנפלה באחת על המקום). פניתי אליה בחביבות ושאלתי אם אוכל לאמץ מדי פעם את המקום המלבב שלה לצורך עבודת הכתיבה שלי. והיא ללא היסוס ענתה באלה המלים: "עכשיו קייץ, המקום לא מלא. אבל כשקרב הסתיו ויש יותר לקוחות, אני אוציא אותך החוצה (למרפסת). תדעי שאני הופכת אז לברוטאלית." מופתעת, אמרתי, "אני מבינה אם כך, שלא אוכל לעבוד כאן." בעלת המקום התעלמה משאלתי, סבה והלכה לה.

תסכימו אתי: הטקסט הזה היה ראוי לציטוט. ביליתי לא מעט שעות עבודה בתל אביב הסמוכה, שם מניחים לכותב (ולעובדים אחרים מסוגים שונים) לבלות בבתי הקפה ככל העולה על רוחם. ברמת גן ככל הנראה, לא. בבית הקפה הזה ממש לא. לכאן, אמרתי לעצמי, לא אשוב עוד.

*(והשם שמור במערכת).

Share Button

מעבר

מישהו אמר לי שזה כמו לאחוז בסכין עצומה, לחפור עם שופל מתחת לבית, לחשוף יסודות, שורשים, כל מה שיש שם- ולחתוך. קעקעתי את היסודות ועקרתי כל מה שהיה שלי, עומד על כנו, פורח, גדל ומתהווה, משקר שיהיה שם לתמיד.

הבוקר הבטתי מבעד לחלון החדר, התריס היה פתוח מעט, מה שאיפשר לראשונה לראות את החוץ. בין הבתים הסמוכים זיהיתי פריחה מוכרת. בהיתי בה זמן מה, וידידות מחודשת נעורה, משיבה משהו ממה שהיה כל כך חסר מאז המעבר מהכפר לעיר. הפריחה האדמדמה נשענה על עלווה דקיקה וחיווריינית, מאובקת, מותשת מחום הקיץ האימתני. הנה, גם כאן, חשבתי בלבי, בלב מאפליית העיר, בתווך של עיפוש ובלייה, של סחי וחום מפוייח ומעיק, מתעקשת הפריחה לשמח אותי. ומשנמשכה בהייתי זקפו לפתע הפרחים את ראשם הדהוי, ניעה עדינה ושעשועי אור (ואולי תעתוע) שיוו להם בוהק ארגמני מצוייץ, כמו מסמנים לי שגם כאן אפשר. פתחתי עוד קצת את שלבי התריס כדי להיטיב לראות והודיתי להם.פרחים אדומים 1

Share Button

פתיחה פתיחה פתיחה

עצי פסלים

עוד מחשבות על כתיבה, (או)

על "מנטורינג".

יש כותבים שהולכים אתי זה זמן. יש כותבים שאני הולכת אתם זה זמן. אולי יותר זמן, כי אני כותבת כבר המון שנים. ואת סדנאות הכתיבה הראשונות שבהן השתתפתי אני  זוכרת כמעין תחושת ריחוף בתוך ענן מתוק של מילים חדשות, טעימה של פיסות מידע צמריריות, מותאמות להפליא לאוזן הקשובה והנפש הכל כך חפצה, ומוסיקה נכונה. ופתיחה פתיחה פתיחה.

נרשמתי שוב, ישבתי שוב, הקשבתי, הקפדתי לכתוב. עד שידעתי שזה באמת מה שאני רוצה. ויהי מה (וזה כאן ביטוי מהותי) – זה מה שאני רוצה.

ועכשיו אני תוהה, מתי הבנתי שדי לי. מתי גמלה במוחי הידיעה שרוויתי, ומעכשיו אני לוקחת אחריות על חיי הכתיבה שלי, ומעת לעת מסתייעת במנטורים לעת מצוא, ידידים כותבים, טקסטים למיניהם, ומביני דבר אחרים שרוצים בטובתי (וגם זה ביטוי מהותי).

אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו, אם משום שבוגד בי זכרוני (אין דבר כזה), או שכל זה התגלגל ונהיה באופן הכי סתמי (גם כזה דבר אין). אני מאמינה שאט אט הרפיתי מאחיזת ידם האמיצה (פחות או יותר) של מנחים, ויכולתי להמשיך לצעוד לבדי. אני מניחה גם שהיתה מעורבת בהחלטה ידיעה מושכלת שקבלתי די והותר, ושתמיד אוכל למצוא לי מקורות ידע אם אזדקק לכך. ובמהלך השנים הזדקקתי להם לא פעם, וקל היה לאתר סוכני ידע מייטיבים.

למי שמתכוון לכת אתי עוד כברת דרך – אני מקדישה את הפוסט הזה, ולמי שזה עתה החליט שדי לו להתלבט, הגיע הזמן להצטרף לסדנת כתיבה- אני מזמינה בחום להתנסות.

Share Button

הירהור חרטה

ליצן

 

כתבתי לא פעם על הגינה וגם על ציוץ הציפורים. ועל השקט. לפעמים התגנבה למחשבה גם המילה שממה, לא בטוחה שעלתה על הכתב. ובכל זאת: בעוד כתריסר ימים יבוא קץ על כשני עשורים של לינה כפרית, בהייה כפרית, חיים ועוד חיים. כן, יש חיים בכפר. אבל הנה מאסנו בהם. בהירהור החרטה המתגנב לליבי יש לא מעט חזיונות רועשים מרובי זרועות ועיניים, מטונפים, לחים, שמערבלים סערה. זה נקרא כמעט מיני, אבל זה לא.

בתחילה היתה אמנם תשוקה גדולה לממש את החלום, כלומר לעקור לכפר. ואחרי שמומשה, כמו כל תשוקה, היא נמוגה, ואת מקומה תפסה ההקשבה לציוץ הציפורים, מעקב אחרי חילופי העונות ומקצב הפריחה. ועוד דברים. לא מעט עינוג היה בכל אלה. אבל אט אט ובלי משים החלה השיגרה חופרת בור בנפש, ונינוחה ופשוטת אברים התמקמה שם, לפרקים מחציפה פנים מנומנמות כביכול אומרת, אני ואפס עוד. מכאן לא הולכים לשום מקום, כאן מתים, אוטוטו מתים. וכך נולד לו המאווי החדש, ההפוך, המרגש, לשוב אל העיר, לבקש את אוצרותיה, לפגוש אנשים חדשים שמבקשים לכתוב ולפתוח סדנאות כתיבה חדשות. אנחנו שבים לעיר. בחשש מה, בתשוקה פחות כובשת, מלווה גם בהירהורי חרטה.  אבל אני די בטוחה שהמעבר יהיה מיטיב. די.

Share Button

מחשבה נדלני"ת

בית

בעוד אני מביטה באמבט הרוחש מאות מקקים, חלקם על גבם, מפרפרים, אחרים כבר גוויות דוממות, הוא אמר: "אתה דוחף  כאן 30 ילדים אריתראים בחדר, עושה מזה גן ילדים. הם משלמים כמו שעון. פוחדים מהמשטרה. תבוא, תזרוק את כולם לכלא." לרגע לא יכולתי להימנע מהשתתפות מפנטזית הניצול: '3,500 שקל בשביל החורבה הזאת? זה מה שהוא אמר?' הסתכסכה המחשבה בתוכי. 'גן ילדים, נו, הם הרי צריכים להיות איפשהוא.'

בסך הכל חיפשתי קורת גג סבירה לבני באזור המרכז, ומלמעלה נשפו הוגי מדיניות כעורי פנים ונטולי נשמה בעורפי: גהינום כאן, לכי לך.

 

Share Button