איזה מזל שאלוהים המציא אותך אומרת לי א. שתינו לא מאמינות באלוהים. עם ס. אני עובדת יפה, אנחנו בונות משהו, ומתאהבות לאט. לא. (אחרת) אני
כבר כתבתי פוסט בנושא: אבל עכשיו הרחבתי את נוכחותי בזירה הבדיונית הזאת, שיוט מחויב במרחבי האינסוף. אי לכך החלטתי לשתף אתכם (שוב) בחוויה המעמיקה והולכת:
הילד הזה מחכה לאמא שלו כל יום, למרות שהוא זוכר שהיא באה רק פעם בשבוע. בבוקר לפני שהוא הולך לבית הספר הוא מלטף את
God help the child fall גלוריפיקציה של המוות, כן או לא. אני לא מאמינה לאף מילה שהם אומרים לי, ה"אבות המגוננים" ממרום כיסאותיהם. ולא
איכשהו אני שוב מרגישה במאבק המתגבר בין שגרה עיקשת לבין מה שמחלחל ומאיים לערער אותה: החגיגי. לחגיגי פנים רבות , והוא לא פעם מאוס עלי
לפני יותר משלושים שנה ביום אביבי אחד, הפשרת הכפור בעיצומה, בחוץ רק 15- מעלות, נשמעה על דלתנו דפיקה קלה.
בשבת הקרובה יהיה מזג האויר יפה. נשב בגינה- נריח שושני אייסברג ונאכל חמין. אבשל אותו כל הלילה, ניחוחו יתפשט וימלא את נחירינו בריח של משפחתיות
והפעם הפתיחה לספר "על בהונות" שסיימתי זה לא מכבר: הספר הזה נכתב במשך שנים. לפחות ארבע פעמים הוא נכתב, בגרסאות שונות. הוא עוסק באהבה
זוהר צפוני בשמי אלסקה- aurora borealis מה, אין גבול? נשאלתי השבוע במפגש של סדנת כתיבה. כמה תחקיר צריך לעשות בשביל לכתוב סיפור ? ובאמת,