חדר משלה

האם איבד הביטוי "חדר משלה" שהגתה וירג'יניה וולף את המשמעות הפמיניסטית שלו? יש ימים בהם אני מאמינה שאשה איננה עוד קרבן של מוסרות חברתיות ואחרות, ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה, בכלל זה לבחור לפרנס את עצמה, לא להינשא, לא ללדת ילדים ואפילו לחיות את חייה כאמנית במשרה מלאה. מן הסתם היא יכולה לבחור ולבחור ולבחור. ויש גם ימים בהם רובצת על כתפי עננה, מלים נשמטות מתוכה כמו טיפות כבדות שמבשרות חורבן, מספרות לי שלא הרבה השתנה במאה השנים האחרונות: אשה עדיין איננה מתוגמלת כמו גבר, שחרורה אינו שלם, ודומה יותר לבומרנג, שסב באוויר ושב אל בסיסו כאילו כלום. יצאנו אל העולם לעשות בו דברים נפלאים, ודבר מנטל הבית ותפקידים מסורתיים כאלה ואחרים לא הוסר מעלינו, הנשים המשוחררות. נשים מתרגלות כיום קיום כפול, לעתים בלתי אפשרי. אשה שאמנות היא דרך חיים בשבילה –עדיין תתקשה לא פעם לקיים "חדר משלה". וגם אם זה איננו בהכרח הקושי הכלכלי (למרות שעל פי רוב זהו מרכיב דומיננטי מכתיב ומנתב) , אלא הג'אגלינג בין משפחה ואמנות ומחויבויות אחרות, מוצאת לא פעם האמנית את עצמה מסורה קודם כל לבית ומשפחה, לגידול ילדים ודאגה לבן זוג- ורק אחר כך תתאפשר הסתגרות לשם יצירה. שאם לא כן היא תחשב לאם לא כשירה, לא מסורה, לא… אמנות, אולי יותר מעיסוקים אחרים, מבקשת לא פעם ריחוק והסתגרות, לוח זמנים כאוטי, ומאופיינת על ידי התמסרות טוטלית לשם מימושה, מה שתכופות מתנגש עם האפשרות לקיים חיים נורמאטיביים.

 

 

 

 

 

 

 

בריקסטון, לונדון. "חדר משלי"

 

וככה, מתוך ההכרה שככל הנראה הכמיהה ל"חדר משלי" עדיין רלבאנטית, ולא תמיד החדר הזה בנמצא לי ולאחרות, וכחלק מתרגיל כתיבה שהצעתי באחת מסדנאות הכתיבה (ולקחתי בו חלק גם אני…) נכתב הדבר הבא:

חדר משלי, זה מה שאני צריכה, אמרתי. יש לך, הוא ענה. כל מה שאת צריכה. ובכל זאת, התעקשתי. אני רוצה שהחדר הזה יהיה לונדון. שיהיה בריקסטון- שם מרוכזים הג'מייקאנים עליהם אני כותבת בספר הבא. אז למה את לא נוסעת? שאל. כי אני לא מרשה לעצמי, הודיתי והרגשתי איך כעס גואה בתוכי. בעודי יושבת ומביטה בפניו הרציניים, מרוכז במשהו שמן הסתם אינו נושא שיחתנו, נזכרתי בראיון שקראתי בעיתון עם השחקנית נטלי פורטמן. היא אמרה שם שהיא מאמינה שכל אחד צריך לעשות משהו שאינו אופייני לו, משהו שמנוגד להתנהלות הרגילה של חייו. בבוקר אני קונה כרטיס טיסה בכוון אחד, שמעתי את עצמי אומרת לפתע. אני נוסעת. לפחות לחצי שנה.

 

Share Button

זמן בהיה

לוח הזמנים השתבש.  כשהעליתי את הפוסט הראשון הייתי נחושה להעלות אחד כל שבוע. כמו שעון. לאתגר את המעיינות, למשמע אותם, לא להניח. והנה, חופשה בחו"ל שימשה תירוץ נוח לפסיחה ראשונה.  כשהנופים הירוקים של צפון יוון חלפו מול עיני חשבתי לעצמי אני חייבת לכתוב את זה. כשהדלות, העליבות, האוויר שכמו דוק של שיממון אחוז בו – פגשו אותי ברחוב עירוני בפורצ'ה אלבניה, חשבתי לעצמי חובה לתעד את זה. גם על השיחות האינסופיות שהתנהלו בינינו בעוד הכביש כמו נפתח לפנינו אל הנצח אמרתי לעצמי שאספר, לפחות משהו על החשיבה ההשוואתית שעלתה ללא הרף, כביכול מתבקשת איזו החלטה: טוב או רע לחיות בארץ.

על כל אלה ועוד חשבתי לספר. אבל כלום לא התרחש. פנקס כמו תמיד היה זמין  בתיקי.  מבחר עטים שאני אוהבת לשאת אתי למקרה שאחד ייבש ובאחר לא יהיה נעים לכתוב. מעולם לא שבתי מטיול ודפי פנקסי  ריקים. גם הפעם נכתב על גביהם משהו. מעט כתיבה אוטומטית שאמורה ללחלח את המעיינות. אבל שום דבר אחר לא הסתייע. וזה מוזר, משום שאני הרי מפקפקת בקיומה של מוזה, לפחות לא מאמינה בלהמתין לה עד שתחפץ.  מי שהצורך ליצור שוכן בתוכו -העשייה עצמה תעורר ותוליד למענו את השאר. ליצור כל הזמן, גם ביום יבשושי צריך "להוציא" משהו.

השוק בקורצ'ה, אלבניה. מטחנת קפה ידנית

אז מה בכל השתבש? אולי לא נתתי די כבוד לזמן בהייה. אולי הנפש ביקשה מנוחה כדי לחדש מאגרי סיפור. ואולי גם וגם. ועוד התרחשויות נרשמו ככל הנראה שעליהן איני יודעת דבר. וטוב שכך. שכן ידוע שגם בזמן שתיקה ממשיך הראש לכתוב. חומרים ממשיכים להצטבר, להיטמע. המבנה, הקול, הצליל, הסוגה, העלילה…אותם אכפה על הדף מיד אחרי שאסיים לפרוק את המזוודות, לכבס את בגדי הנסיעה ולהחזיר אותם למקומם. אחר כך אספר לידידי כמה מרתקת הייתה הנסיעה, ואז בטוח אשב לכתוב. או שלא? אולי יש לתת מקום למחשבה שההכרח נובע גם מהחרדה שאם אקום מאצל שולחני לעולם לא אשוב אליו? תכף ומיד אני אשוב אליו. מה שבטוח בטוח.

 

Share Button

קריאה של קיץ

הקיץ עוד כאן. המוח מתייבש. זו לא העונה הנכונה לכלום,  גם היצירה מקרטעת, מחפשת מקום מוצל להיזרק בו, להמתין  שיצטנן מעט האויר. זה הזמן בשנה שמבקשים ממנו לחלוף מהר, או לפחות שייפול לידינו משהו טוב לקרוא, משהו שיסחוף ויפעל כנגד הפיכתו של המוח לשלולית עכורה שאוטוטו  מתאיידת. ובכל זאת אני, כמו ברי מזל אחרים נתקלתי בסטונר וצללתי לתוכו, מתפללת שתימשך הקריאה לפחות עד הסתיו. רבות כבר נכתב עליו, נדמה הכל, בעיקר על הקסם. קסם הכתיבה, אטית ועם זאת לא משתרכת. לעתים מתעכבת על מה שמענג, ואחר כך לפתע מתקדמת במהירות, מדלגת בקלילות מפתיעה אל העיקר, אל ההתרחשות הבאה. זו היכולת הזאת, המדייקת, לרקום עלילה. ככלל, בבסיסה של יצירה יושב הסיפור. צריך כידוע לדעת לספר סיפור. ואיזה סיפור פשוט הוא סיפורו של סטונר. לכאורה ביוגרפיה מינורית ותו לא. ואולם, מעבר לפשוט ישנה כמובן המורכבות. זו שאתה חש אותה ולא תמיד יכול למלל. זו שאתה שואל את עצמך, מה היא למעשה? מה שובה כל כך בסיפור הזה? מה מרתק למרות הפשטות- ואולי בזכותה? שהרי לא כולנו מודעים לתככים, לאכזריות, לפוליטיקה שצובעת את המסדרונות האפלוליים של האקדמיה בגוונים קרובים לדם. אין ספק שדמותו של סטונר שובת לב. שמשהו בהתנהלות שלו גורם לנו להאמין שגם סיפור חיינו יכול היה להתגלגל ככה. לאו דווקא הארועים שמתרחשים בחיי האקדמיה שמנהל סטונר, אלא יותר בהתייחסותו לקורות אותו.

ג'ון ויליאמס אוהב את הדמויות שהוא כותב עליהן. את סטונר הוא אוהב מאד. וגם אנחנו אוהבים אותו. למרות לקויותיו, למרות חולשותיו, למרות הפסיביות שלו. לעתים נדמה לנו שהיינו בוחרים אחרת, למשל כשהוא מוותר על אהובתו, ומניח לה ללכת, ובכך מוותר סופית גם על אושרו. אפשר כמובן לפתוח דיון על מה מנחה את בחירתו של סטונר, על כמה השתנו מאז הזמנים, ומה מתאפשר היום שאז היה נחשב לאקט שובר מוסכמות ובלתי נסלח. אפשר היה, ובכל זאת, בקריאה רומנטית של קיץ, מצר ליבנו על האובדן של סטונר.

דומה שמה שבעיקר עומד כאן על הפרק היא האנושיות. ואני סבורה שמעל לכל- לאנושיות של סטונר (כמו גם לזו של שאר הדמויות) אנחנו מתחברים. נשאלת השאלה, האם אמורה כל דמות שאנחנו יוצרים להיות אנושית? ומה בדבר רומן (דמיוני כמובן)  שעלילתו נסבה סביב אשה שתפריט ארוחת הבוקר שלה כולל לבבות של ילדים? ומה אם חשקה הנפש ברקיחת עלילה מעין זו? ובכן, גם במקרה כזה ראוי שדמותה של האשה לא תתמצה במפלצתיות גרידא. גם אז כדאי שנזכור את היום והלילה באישיותו של ד"ר ג'קיל (ומיסטר הייד). ראוי בכל מקרה, שכל דמות שניצור, מפלצתית ככל שתהיה, תכיל גם מימד אנושי שיאפשר איזו התלבטות לגביה, פנטזיה קטנטונת ככל שתהיה לגבי סיכוי לשינוי, משהו שיאפשר לקורא להזדהות עם הדמות, או לפחות לנסות להבין אותה, מאיפה באה, ואיך ומדוע הפכה למפלצת שהיא. רצוי שנשרטט לה גם חלקים אנושיים, ואפילו הדמות שלנו היא מפלצת של לילה.

    כרזה לסרטו של רובן מאמוליאן מ-1931

בתוך כל יצירה מתבקשות אינספור בחירות שיוצרות איזון עדין בין המרכיבים השונים. גם טוב ורע מבקשים להם תמיד את מקומם. הסיפור של סטונר מקל על הקורא,  נוגע בלב, ועל פי רוב מחליק כמו ליטוף. ובכל זאת ניכר הרוע בתוך ים האנושיות.

אבל אפשר גם להיפך: ניתן לשרטט  מעט אנושיות בתוך ים של רוע. (מחכים לברברים היצירה המטלטלת של קוטזי יכולה לשמש דוגמה לתמהיל מהזן הזה). שהרי אין זה בלי זו.  ובמחשבה נוספת, גם הבחירה של סטונר לא לגמרי ברורה. כמה טוב הוא מתבל בכמה רע או להיפך…אולי דווקא רבות מהיצירות הטובות יותר משקפות עמדה לא ברורה. מכל מקום, ובמיוחד בקריאה של קיץ- ראוי שנטבל ביותר מקורטוב של טוב, כדי שגם הרע ייגע, כדי שייכמרו רחמינו על הדמויות, אפילו יהיה זה ד"ר גקיל (ומיסטר הייד) שיוליך אותנו בסמטאות אפלוליות שהקור הנושב דרכן יזכיר לנו חורף. שישוב כבר החורף.

Share Button

עושים מזה כסף?

ישנם בקרים בהם – עוד בטרם פקחתי עין- אני חשה ברפיון עולה מכפות רגלי ועד לתוככי מוחי, מאותת- מה לך ולמסע הזה? בעבר היה הרפיון הזה עוצמתי יותר, לעתים הפך לביעות ולבש כסות ממשית של קללה וכישוף, גורר הירהורים קשים מהימנעות ועד סיום הקיום.  לפרקים היו המחשבות הרעות מכריעות את הכף במאבק מול התשוקה ליצור, אם כי מעולם לא לגמרי משתקות אותה. הייתי אומרת לעצמי, אולי אבחר במשהו אחר –עיסוק ברור שקל להסביר לזולת ולעצמי, ששכרו מובטח, שהוא כולל עבודה "מחוברת לעולם", סביבת עבודה נורמאטיבית (שאינה המיטה שלי) וחברים לעבודה. הטיעונים שעלו בתוכי היו משכנעים, שהרי איני נטולת יכולות. ויש בוודאי דבר מה מלבד אמנות שאשמח לעשות. אולי אקום בבוקר כאחד האדם, אתלבש ואלך לי למשרד כלשהו, למפעל או חברה כלשהי ואעשה מה שעושים כולם, ועוד אתוגמל על העשייה הזאת? כבר כתבתי במקום אחר על האומללות שהיתה כרוכה בנסיונות לממש מחשבות מעין אלה. אכן נסיתי. ולא פעם גם נאלצתי להתמודד עם מבטי ההאשמה והתהייה שהופנו כלפי, בסגנון, 'למה לך כל זה?  יש לך משפחה אוהבת, בעל טוב, ילדים מוצלחים… למה את צריכה לחיות כל הזמן בחוסר וודאות, בבדידות, ללא סדר יום קבוע, ללא הכנסה, עם "מקצוע" כל כך ערטילאי? לכי תמצאי לך עבודה מסודרת, תגדלי כבר, תעשי משהו עם עצמך.' ולפעמים פיענחתי מחשבה שעמדה מאחורי מבט נבוך: 'מה לעזאזל שואלים אותה? אולי, אז מה את כותבת? אה? תני איזה שם של משהו, אולי קראנו?…' או, 'רגע, אולי זו בכלל לא שאלה לגיטימית? אולי היא תיעלב?'… קורה שמישהו אמיץ במיוחד שואל,  "נו, ספרי, אז איך באמת זה קורה? את קמה בבוקר ו…" או,  "…איך אמרת קוראים לך? שמענו עליך?…תגידי, עושים מזה כסף?…" יהושע קנז צוטט כמי שאומר, "אין לי צורך בקוראים רבים, די לי שקוראי יבינו את הספרים וייהנו מהם. אין לי שום רצון או צורך להתבלט ברשימת רבי המכר. אני לא מתחרה באיש, אני מתחרה בי עצמי בלבד, וגם זה קשה".

עם הזמן למדתי להסות קולות מחלישים. האמנות הלכה וכבשה כל חלקה מתלבטת בישותי, מבהירה לי שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר.  בד בבד התרחבה בתוכי הידיעה שבתוך האמנות עצמה ניתן ליישם חלקים מעשיים למכביר, כמו שיתופי פעולה, הנחיית סדנאות כתיבה, עריכה, כתיבת זיכרונות למען מי שהכתיבה קשה או בלתי אפשרית להם, ועוד ועוד. ההכרה הזאת, מבויישת תחילה, הפכה לידיעה ברורה ומשמחת, שמאפשרת בניית תכניות עבודה שבאופן פרדוכסאלי היו יותר ויותר מחוברות לעולם, מאופיינות וממוקמות בסביבת עבודה נורמטיבית למדי, ואפילו מאפשרות חברים לעבודה. יותר ויותר התאפשר לי לקום בבוקר, למגר את הרפיון המאיים, לרתום את יכולותי המעשיות ולחברן לאמן שבי, ולפרנס בדרכים מגוונות את צרכי היומיום ואת התשוקה הבלתי מתפשרת ליצור.

אשה כותבת  (vuillard)

סדנאות הכתיבה, וקבוצת אמניות שאספתי ושמתכנסת אחת לחודש לדיון על אמנות ולפעמים גם על דילמות שיש להן פוטנציאל מחליש הם בשבילי תגלית נפלאה, עשייה מפרה שמשלבת הכל.  בכל מחזור של סדנת כתיבה מתגלים כותבים מוכשרים שהגיעו כדי לבחון מה הדבר שמלווה אותם, מציק ומבקש ביטוי, וההתנסות הופכת כה עוצמתית עד שלעתים אי אפשר עוד להתעלם ממנה, והיא תופסת מקום נכבד בחייהם. זה לא מכבר אמרה לי עו"ד אחת: "אני ממש מופתעת לגלות שהרגעים הגנובים שאני מאפשרת לעצמי כדי לכתוב הם הדבר החשוב בחיי".  המפגש בין התשוקה שלי עם זו של אחרים, והאפשרות לסייע במימושם של מאוויים הוא מעצים, ולא פחות ממופלא.

Share Button

שיתוף פעולה

לפני מספר חודשים עלה לאקרנים הסרט "אמא של ולנטינה" . את התסריט כתבתי בשיתוף עם במאי הסרט אריק לובצקי .  העבודה נמשכה יותר משנה, במהלכה נפגשנו מספר פעמים בשבוע למשך כמה שעות ועיבדנו את הנובלה של סביון ליברכט (מתוך הספר "נשים מתוך קטלוג") לסרט קולנוע. באותו זמן עבדתי גם על מחזה – בהנחייתו של הבמאי סיני פתר. בימים אלה אני כותבת תסריט נוסף עם התסריטאי שרון ריבק. את המחזה "השתיקה"  (תיאטרון חיפה 2004-2006) כתבתי בשיתוף עם המחזאי/ במאי ניב כהן.

איך זה עובד? אני נשאלת לא פעם. כותבים לסירוגין- כל אחד משפט? או: כל אחד בביתו ואחר כך משווים גירסאות? מתנצחים על כל רפליקה עד שמגיעים להסכמה?  זורקים לאויר רעיונות עד שדבר מה מתהווה ומרגיש נכון? מובן מאליו שאף אחת מהאפשרויות הנ"ל לא ממצה את המתרחש תוך כדי כתיבה בשניים. הכל בכל מכל כל קורה שם: קולות רמים של מצוקה, חרון, יגון ומה לא- כמו גם רעמים של צחוק ושמחה המתגלגלים במורד סמטה עירונית, בוקעים מבעד לקירות עץ דקים של חדר במושב הררי מרוחק, וכמובן גם דיונים אינסופיים המתקיימים דרך ערוצי המדיה האלקטרונית.

אל שיתופי הפעולה הגעתי בדרך כלל באקראי. למעט התסריט הנכתב בימים אלה- הוצעו לי הפרוייקטים השונים, ואני נעתרתי.  העבודה על כל אחת מהיצירות התנהלה באופן שונה, והוכתבה בראש ובראשונה על ידינו, הכותבים, כשמהות הטקסט ושלל התנאים  משפיעים על חיי ואת חיי שותפי בעת הכתיבה. המחזה "השתיקה" סיפר את סיפורה של אשה מוכה. במשך חודשים ארוכים ערכנו ניב ואני עבודת הכנה, בעיקר תוך שיחה ושיטוט לילי ברחובות חיפה. למדנו להכיר זה את זה, את הדמויות שאנחנו בוראים, סיפרנו זה לזה על מפגשים עם נשים מוכות, ובתוך כך גם התוודענו למקומות המוכים (והמכים) שבתוכנו. לעתים היה צורך להתנסות באותה אלימות כדי להבין יותר. לא במובן הפיזי כמובן, אבל עם התגבשות העלילה, ובמקביל גם ההכרות בינינו – הכרות שהלכה והעמיקה ותפסה יותר שטח מחיינו -הפך התהליך למורכב ותובעני יותר. החיים האמיתיים איימו לא פעם לנפץ את הבועה שעמלנו ליצור לעצמנו כדי לאפשר את הכתיבה. דילמות שנגעו למשפחה, פיננסים, מקומות , זמני ומשך ההתכנסות …העצימו את השאלות שנגעו כביכול באופן טהור לכתיבה. חיי הכתיבה הפכו לעתים למשהו שיש להיאבק עליו. לא פעם חלפה בראשי המחשבה לוותר. ואולם, ככל שגדלה ההשקעה בפרויקט -כן הפך העניין לבלתי ניתן לפרוק. המחויבות בוטנה בשלל תובנות ורגשות, משולבים בשמחה, צער, חשש, ובעיקר בתחושה שאוטוטו ייוולד צאצא שאין זוהר ומבטיח ממנו. ובסופו של דבר כן היה: המחזה הופק ועלה על בימת תאטרון חיפה ,והציג במשך שלוש עונות. המחמאה שחיממה יותר מכל את לבנו הייתה זו של ארבע נשים מוכות שבעקבות צפייה במחזה שאלו,"איך שיחזרתם כל כך במדויק את תחושותינו, את הביוגרפיה הקשה שלנו?"

התסריט  ל"אמא של ולנטינה" מבוסס על הטקסט הנפלא של סביון ליברכט, ובכל זאת היה צורך לנהל במשך חודשים שיחה סביב פיענוחו. סייעו רגישותו המופלאה של שותפי הבמאי אריק לובצקי, והיכרותי  העמוקה, אפשר לומר הגנטית- עם חוויותיה של ניצולת שואה שזיכרונותיה מציפים ופורמים את המעטה הדק של שפיות עליה עמלה במשך שנים. גם כאן נקלענו לא פעם לקשיים שנבעו מההבדלים בהשקפת עולם, מהשוני שבין חשיבה נשית לחשיבה גברית, מאילוצים שהכתיבו החיים, המשפחה, מה לא.  התפאורה ששימשה רקע לכתיבת התסריט התגוונה: בתי קפה, בתינו שלנו, והתכתבות במייל- שהלך ותפס מקום של כבוד בכתיבה הדיאלוגית.

בתסריט הנכתב בימים אלה משתנה ומתגוון עוד הדיאלוג  בין שותפי לביני, והמייל ואפילו הסמס תופסים את מקום השיטוט, אם כי לא נפקד לגמרי גם כיתות רגליים באתרים נטושים בדרום העיר בשעות הזויות שבין לילה לעלות השחר.  במקרה זה, תמימות דעים וחשיבה דומה מאפיינים את תהליך הכתיבה, למרות שדילמות שנוגעות ללוח זמנים, הקושי להתפנות נפשית, לטוטאליות שתובעת הכתיבה- אלה מעיבים ומאיימים לא פעם  על התהליך כולו, ומי יודע לאן יתגלגלו פני הדברים.

מה דרוש אם כן לכתיבה בשניים? אורך רוח, מן הסתם, וכמיהה להתנסות חוזרת ונשנית בזוגיות מסוגים שונים.  סקרנות ואהבת הזולת. קשב רב , בד בבד עם עמידה על עקרונות ושמירה על סגנון אישי-  ואולי מעל לכל היכולת להיחשף כל פעם מחדש  לחולשות , כמו גם לעוצמות שלך ושל שותפך למסע, אלו גם אלו עלולות לאיים ולנסוך ביטחון לסירוגין ובאופן מבלבל. יותר מכל, אני מאמינה שלכתיבה משותפת דרושה מידה לא מבוטלת של גמישות. אם יש לכם, לכו על זה. אני ממליצה בחום על ההתנסות, ומבטיחה פסגות ותהומות, לא פעם גם טלטלה,  שההתמסרות לה- עשויה (בסיוע קורטוב מזל וכישרון כמובן)- להוליד יצירה חד פעמית ואולי אף רבת ערך.

 

Share Button