Calgary foothills Hospital

זוכרת כשהיינו בדרך ללדת אותך: היה לילה, שתיים ככה, הכבישים של קאלגרי נטושים, לצידי הדרך הגבעות הירוקות מוארות באור קלוש של  ירח. נסענו מהר, כי כאבתי. סבתוש מאחור, מן הסתם מקללת עסיסית מתחת לשפמה את הירח את אלוהים שאיננו את אבא שנהג לאט מדי לטעמה אותי סתם ככה כי זה בא לה טבעי אותך שהכאבת לי את עצמה שלא יכלה לסייע. ואז כמו משומקום, מהחשכה, הבליח שוטר ואותת לנו לעצור. אבא פתח את החלון ידו רועדת, ורוח לילה קרירה ננשפה פנימה. אבא חייך בהכנעה, החליק יד על לחיו הזיפית, והסביר. השוטר נרתע באחת לאחור וסימן בבהילות בכף ידו, סע סע. ונסענו. כאבתי פחות לרגע, אבא פילח את החושך בשעטה לעבר בית החולים, וסבתא סיננה: "תראה תראה איך פה, אה? אפילו כשאתה סתם איזה אימיגראנט…" רכנה וטפחה על כתפו של אבא, "שיימח שימם של היהודים, אידיוטים אחד אחד" נאנחה  והמשיכה לקונן, מבטה היוקד נעוץ בפניו דרך המראה כמו בו תלוי גורל העם,  "תגיד, אה? איזה שגיאה לתת להם מדינה שלא יודעים מה לעשות אתה."

Share Button

פלסטיק

יפים, מה? שאלתי את בתי. אהה, ענתה בלי חשק. יאללה, נזוז, הוסיפה והעיפה מבט נוסף, בוחנת אותם כמבקשת להחליט אם יש שמץ אמת וחיות במראה המתעתע שנפרש באחת מול עינינו. יצאנו משם והיא התעכבה רגע ליד חלון הראווה, ואחר כך התיקה עצמה משם באי חשק והמשיכה ללכת בשתיקה לצדי. נכנסנו בפתח השוק, נושאות כמדי שבוע את סלינו בכוונה להעמיס אותם בפירות וירקות טריים. תאווה לעיניים השוק הזה, חשבתי לעצמי בעודי קרבה אל הדוכן הראשון. מה את אומרת, שאלתי את בתי. שנתחיל כאן? אך היא המשיכה לצעוד, מתעלמת מקריאתי כמו לא שמעה אותי. אה? שומעת? קראתי אחריה בקול. אין מענה. סהרורית המשיכה לנדוד בין הדוכנים, ואני מפלסת דרכי בין המון אדם שהופיע והצטופף לפני לפתע. לרגע נדמה היה לי שתיכף תיעלם בתי ולא אמצא אותה לעולם. בהלה הכבידה על נשימתי, ידי החלה דוחפת אנשים שעמדו בדרכי. השגתי אותה, היא בגבה אלי בוהה ניכחה כמו ראתה דבר מה מקפיא, ואני הנחתי יד על כתפה שנדמתה נוקשה משהו, ולחשתי, הי, לאן את הולכת? תיכף נגמר לנו השוק…קראתי לך, מה, לא שמעת?

והיא סבה לעברי, מבטה נטוע הרחק מאחורינו אל המקום ממנו באנו, והחלה מכוונת עצמה בחזרה לשם. לרגע נותרתי במקומי, אגלי זיעה צצים בעורפי, ובמוחי מחשבות אסון הודפות זו את זו, הנה בתי מתערפלת, ומה אעשה לבדי בעולם בין ביקור לביקור במחלקה הסגורה בה ינעלו אותה לעד? כשהתנערתי כבר היתה רחוקה ממני ואני עקרתי רגלי מהבטון החשוף שעיסת ירקות צהבהבה סימנה בו שביל לח ובאוש. שעטתי לעברה, וכשהשגתי אותה שוב היא עמדה מול חלון הראווה של חנות פרחי הפלסטיק אליה נכנסנו קודם כדי לבדוק אם חיים הפרחים או שאולי כל השיפעה הזאת איננה אלא פלסטיק. נעצרתי סמוך לה, הושטתי אט את ידי ונטלתי את כפה הקטנה שהיתה לחה וקרירה. עיני שתינו נאחזו בשלט שהיה מונח בחלון הראווה המאובק, ועליו כתוב באותיות זהב: "זרי כלה מיוחדים. פרחים אמיתיים מפלסטיק לחיי זוגיות ארוכים." בפנים ניצבה אותה אשה גרומה וכהת עור מאחורי דלפק העץ המהוה, ושזרה זר נוריות, תקעה לתוכו בתשומת לב מעט גבעולי גיבסניות זקורים בעלי כדורונים לבנים בקצותיהם, שפתה העליונה, הבשרנית, אחוזה בין שיניה. משהבחינה בנו הישירה מבט אל בתי ופניה העלו חיוך רחב כאילו הגיעה מכרה שציפתה לה, הניפה את הזר ואמרה, יפה, נכון? סובבה אנה ואנה את הנוריות, עיניה בורקות בשמחה. המתינה מעט, ומשהתמיד השקט הוסיפה, זה לכלה אחת שמתעקשת על פלסטיק. ככה נשארים הזיכרונות היפים לתמיד, את מבינה? תאמיני לי, יש יותר ויותר כאלה שלא רוצות מהטבע. באות מבקשות רק פלסטיק. בתי שמטה את ידה מידי, קרבה מעט, ושלחה את אצבעותיה אל הזר.

Share Button

התפצלנו -סיפור.

כנסיה 4

הוא אמר: למה שלא תבואי? מוזיקה לאור נרות, יהיה רומנטי, יהיה פאן. ואני עניתי: תיאטרון, זה מה שאני מעדיפה. התפצלנו.
הוא הלך לקונצרט בכנסייה (בהפסקה הציץ לרגע, עיניו מצועפות. את הסיפור המתלווה למוסיקה, מלל סתום, כך אמר- הוא לא מבין, אבל השאר נפלא. בעיקר אור הנרות המטפס במעלה חלונות הויטראז'. הוא סימן תנועת רחיפה קלה באצבעותיו.)
ואני נותרתי מאחור. הזמנתי תה ועוגת שוקולד, ושקעתי בקריאת "קו המלח", ספר השעה, שני כרכים שסחבתי בתיק היד שלי, חרדה שמא יאבדו בדרך. לא איכפת היה לי שבגדי יאבדו, אבל יובל שמעוני חייב ללוות אותי במסעי.
הקונצרט היה אמור להימשך כשעה, ולהסתיים בעשר. אחרי שהציץ בהפסקה לספר לי על הנרות והויטראז'ים הוא חזר למחצית השנייה, ואני שבתי אל שמעוני.

בחצות סגרתי את הספר, ולבי הולם בחזי. הזיה כבדה, דביקה, הניחה עצמה על כתפי והזדחלה מטה אל רגלי. בקושי קמתי וגררתי עצמי אל הכנסייה ממול. שערי הענק היו סגורים, קצותיהם אחוזים במנעול ענק, פרחי ברזל מפותלים הלעיגו בשתיקה, וחושך הלם בפני כמו רעם שמקדים סופה.

Share Button

עופי –

לעודי, ליום הולדת.

ציפוריםכאילו מתוך השמיים עצמם, כמו היו השמיים עיסה צמיגה, נטולת שקיפות, והיא בתוכם משייטת מהאינסוף, ברוך, בשקיקה, כמו מאז ולעולם תהיה שם. עד שלפתע נחתה בקרבתה עדת ציפורים שחורות. את קולן בלבד היא שמעה, שכן קשה היה להבחין בהן בתוך האפלה האטומה. הן שוחחו ביניהן בלחישה, לא ציוץ אלא לחישה ממש, כמו הס והס נמלטה מפיותיהן הזעירים. והיא חתרה אליהן, בלאט ולאט גמאה את המרחק מענן לענן, מערפל לערפל, קרח כיסה את זרועותיה כהינומה שקופה, בוערת, עד שבאה אל הלהקה. ונטועה תחתיה, קשובה לפיטפוטן המבוהל, פתיעה הופכת אותו לציוץ, הן ניתרו במקומן בעצבנות, טפרי רגליהן הדקיקות לא מוצאות מנוחה על פני ריקמת השמיים שכמו הלכה והפכה דקה וטובענית.

עמדה עוד מעט והקשיבה, דין ודברים וטפיפה רוגשת היו שם, והיא ניחשה שבעוד רגע יפרשו כנף והיא תשוב ותינטש. כהרף עין התנפלה על שימלתה וקרעה ממנה חוטי אריג דקיקים, קרבה חרש אל הלהקה, ובעודה מזמרת שיר נוגה, שפתיה קפוצות בציוץ רך ומהפנט, קשרה חוט חוט לרגלי הציפורים המשותקות, קשובות לזימרתה שהעלתה בזיכרונן קן חמים ורחוק. ומשהיתה הפריפה  מוכנה נופפה בזרועותיה ודחקה בציפורים להמריא. והן, נבהלות ומבקשות להשתחרר, סטרו בפראות בכנפיהן לאויר הלילה, ועפו עפו, מחלצות אותה מתוך עיסת השמיים הצמיגה, יחד שייטו אל חיק האינסוף. מטה מטה הנמיכו טוס, ורק כששבה והגיעה ונחתה על האדמה הקשה, ופרמה את חוטי האריג מרגליהן של הציפורים, וליטפה כנף כנף לתודה ופרידה, עלתה בזכרונה הכמיהה שהעיפה אותה מכאן.

Share Button

"ראש ציפור" סיפור מאת אילנה וייזר-סנש

loneliness3דפנה אמרה לאח שלה שאם היא מרגישה ככה בעוד שלושה שבועות היא תתאבד. הוא לא שאל אותה למה דווקא שלושה שבועות. הוא שאל, "איך את חושבת לשים קץ לחייך?" והיא ענתה, "אל תתנשא עלי חמור אחד, תשתמש בשפה של בני אדם." הלכה וישבה ליד השולחן בפינת האוכל של ההורים שלהם, ישבה אצל השולחן והערתה בלגימה ארוכה אחת את בקבוק הבירה שהוציאה מהמקרר. סיימה הכל והרגישה שהראש שלה מסוחרר, החדר הריק הסתובב סביבה, לאט, בעדינות, זה היה די נעים. אחיה פתח את ארון חדר השינה וקרא אליה משם, "אין כאן כמעט כלום, נחסל את הדירה הזאת ביום אחד." הוא צעד וחלף לידה, דוחף לעברה לרגע חום גוף מלווה בריחו המוכר, סבון נקה 7 ורמז של זיעה, הוציא גם הוא בקבוק בירה מהמקרר, לגם ממנו מעט והתיישב לידה. "אולי לא כדאי לך להתאבד עכשיו, אחותי. דווקא כשתיכף יהיה לנו מלא כסף." "מלא," גיחכה בבוז. "לא היה להם כלום, אפילו צוואה לא השאירו, כי בשביל מה?…" לקחה את הבקבוק שלו, והחלה לשתות. הוא חטף לה אותו, רוטן, "תביאי, ראש ציפור," והניח אותו מולו, ממשיך להחזיק בו בכוח, פרקי האצבעות שלו מלבינים, הדם אוזל מהן.  "בבוקר נלך לבדוק בבנק," אמר, "ואם אין שם כלום את יכולה להתאבד. ככה תשאר לי הדירה הזאת…" היא קטעה אותו, צרידות אוחזת בגרונה, ולחשה במאמץ, "…כמה כבר יכולה לעלות דירה בצפת?"  והוא אמר, "כל גרוש מעל חצי מליון שקל לכל אחד, את נשארת. קבענו?" הוא הסתכל בה בפעם הראשונה מאז שנודע להם שההורים שלהם נהרגו בתאונה מחרידה בסיבוב הירידה מצפת. הם יצאו להם מהיער וצעדו לצד הכביש בצהרי יום שבת, עולים בחזרה הביתה, ומכונית פז'ו כחולה וחדשה עלתה עליהם. המוני אנשים באו לשבעה. מאות הצטופפו מדי יום בסלון הקטן ובחדר השינה שמישהו העלים ממנו את המיטה והכניס במקומה כסאות פלסטיק. שם ישבו הגברים והתפללו, ובסלון הנשים, שהתלחשו והתפללו לסירוגין. בשני החדרים הדחוסים הסתובבו ללא הרף מגשים עמוסי בצקים חיוורים ושמנוניים, ביצים שריחן מעורר בחילה, ומעט ירקות. דפנה ואחיה התעקשו לשבת יחד בפינת האוכל, מתעלמים מהמבטים העויינים שנזרקו כלפיהם, אוחזים זה בשרפרפו של זה, ובוהים ניכחם בשתיקה. מדי פעם ניגש אליהם מישהו: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד," ומיד הזדקף והתרחק כמו חושש שתדבק בו החילוניות של השניים. כל השבעה לא זזו דפנה ואחיה מהשרפרפים הנמוכים שהובאו במיוחד עבורם. כמעט לא החליפו ביניהם דברים, ולא הביטו זה בזה. דברים שנאמרו במהלך השבוע על הוריהם "צדיק וקדושה, ומי יבוא מעתה ללמדנו, ומה נעשה מכאן ואילך בלי נשמתם המיוחדת לגמרי, ועל מי עזבתם אותנו" נשמעו להם ריקים.

הבית ריק עכשיו, עשרות הכסאות נלקחו ממנו, שאריות האוכל הוכנסו לתוך ארגזי קרטון ונלקחו גם הם. דפנה ואחיה שתו את הבירה שקנו בצהריים בדרכם חזרה מבית הקברות, ודפנה  אמרה שהיא רוצה למות. ישבו ושתקו זמן ממושך, דפנה רצתה עוד מהבירה, ובסופו של דבר הוא ויתר והגיש לה בחיוך את הבקבוק. הוא אמר, "שיערב לך, אחותי, שתי לרוויה." והיא ענתה, "אבא אמר שאתה גאון."  "פלא," אמר אחיה. "הוא קרא לי פלא." "ואחר כך זה הפך ל'פרא'." הם צחקו. דפנה השתתקה ראשונה, הוא המשיך לצחוק מעט לבדו, ואז שם לב ונגע בכף ידה שהיתה מונחת פרושת אצבעות על שולחן הפורמייקה הישן, ואמר, "הוסר המכשול, דפנה. עכשיו הכל יכול להתחיל. אולי אפילו יימצא שידוך הולם לראש ציפור." והיא אמרה, "טוב, אולי לא שלושה שבועות, אולי חודש." סיימה את הבירה והוסיפה, "אל תגיד הוסר המכשול, תגיד…" ולא ידעה איך לבקש ממנו שידבר אליה במילים פשוטות יותר.

 

Share Button

סולומון אהובי מאת עדיה לוי

פוסט אורח השבוע הוא של עדיה לוי, סיפור נוסף של משתתפי הסדנה בספרית תל מונד.

פשטות קולה של עדיה, הדיוק והישירות שובים את הלב, קצת גם שוברים אותו. סיפור אהבה.

ספרו לחבריכם. נשמח לתגובות.

 

סולומון אהובי

אוהבים

בשעה שש בבוקר צלצל השעון המעורר את צלצולו הטורדני.

הבוקר הזה בשונה משאר הבקרים, לא ניסה סולומון להשתיק אותו בחבטה.
הוא קם, מתיישב על קצה המיטה ופוקח את עיניו.
אור השמש חודר את בד הוילון הכהה.
קרירות החדר נעימה לו וגופו כבר זוכר את החום הלוהט שבחוץ.
'צריך לקום' אומר סולומון לעצמו, 'הילדים בדרך לפה'. הוא מביט במראה שבמקלחת, שוטף את פניו, מגרד את זיפי הזקן החדש, מצחצח שינים, מורט שיערה לבנה מהגבה הימנית. מוריד את המים ויוצא למטבח .
הוא מעמיד את הפינג'אן על הגז, מלא עד גדותיו במים ומחכה להרתחתם.
היום, בבוקר הזה, לא היה צורך במילוי הפינג'אן עד סופו.
סולומון מוזג את המים הרותחים על הקפה השחור וריח נעים בא בנחיריו.

לפני שבוע
סולומון ולונה ישנים במיטתם.
לונה התעוררה, מדליקה את מנורת הלילה שעל שידתה הקטנה. “אתה ישן?” היא שואלת.
סולומון אינו מגיב, 'אולי היא תחזור לישון' חושב לעצמו.
כבר חודשים לונה לא ישנה טוב. מתעוררת, מטיילת בבית, יוצאת לגינה הקרירה וקוטפת פרחים, ובבוקר הוא מוצא אותם מונחים יפה באגרטל ואת לונה יושבת ובוהה בשקט בחוץ.
הלילה נשארה לונה לשבת מיטתה. “אתה ישן?" היא שואלת, "רציתי שתדע שאני אלך מפה לעולם האחר, אתה שומע אותי? אתה תמשיך הלאה, לחיות. אני מרגישה שאלך ראשונה. כבר כמה שבועות כואב לי פה, כואב לי שם, אני מרגישה את המוות זוחל בגופי, אוכל אותי. קודם את הרגליים, אחר כך את הבטן ועכשיו את הגב, עוד מעט יגיע ללב, יתפוס אותו חזק ולא יעזוב, עד שאתמסר לו, אתן את גופי ונשמתי תשתחרר ולא תכאב עוד.”
סולומון מקשיב, עיניו פעורות ואינו משמיע קול. 'היא צודקת', חושב, 'היא צודקת ואני פוחד, אני שומע את כאבה זורם בתוכה בין נשימה לגניחה, שומע אותו מתמסר.'
סולומון מתיישב במיטה, פונה אל לונה ושניהם מתחבקים ונשכבים.
הוא מלטף באיטיות את שיערה, מרגיש את עורה הדק ועדין, הלמות ליבה הולכות ונרגעות.
"אתה זוכר אהובי?” שואלת,
"כן קרידה, זוכר" עונה בקול רך,
"ספר לי שוב".
הסיפור של סולומון ולונה.
"זה היה בחג השבועות, יום חם וכבר אפשר לשחות בים.
אני מטייל יחף בחוף, מרגיש את חום החול בכפות רגליי, רואה ילדים, נשים, כולם כמו בתהלוכה, לבושים לבן.
ואני- הייתי בודד.
הייתי צעיר בר מזל שניצל מהשואה, הגעתי לישראל, עובד כסבל מנסה להסתגל לחיים נורמליים.
ואז… שמעתי אותך, לונה יפתי, שרה- הקול שלך משך אותי אליו, קול חזק וברור, נקי ומסתלסל, נשי ועדין- הרגשתי מכושף.
כן, זוכר… ואת שרת את
הבן יקיר לי, יקיר לי, אפריים
אם ילד אם ילד שעשועים
שעשועים שעשועים שעשועים
שיר שאמא שלי הייתה שרה לי.
נכנסתי לאוהל- שיברי מראות מרצדים בפתח. את ישבת בפנים, פנייך אלי, עינייך החומות מחייכות אלי, ידך מזמינה אותי לשבת בטפיחה קלה- ואת לא מפסיקה לשיר.
הרגשתי שאת שרה בשבילי, שאת חיכית לי, שמצאתי בית ויותר לא אהיה לבד, תמו תלאותיי."
לפני שבוע
פניה של לונה בתוך חזהו של סולומון, ביד עדינה היא מלטפת את פניו.
ויודעת חמישים וחמש שנה מאותו יום קסום, עברו וכעת זהו להם הלילה האחרון.
דמעות מציפות את עינייה.

Share Button

צומת עם דרמה

 

כנפיים

איש אחד רוכב כל בוקר על אופניו לעבודתו.  באחד הימים כשהוא מתקרב לצומת הסמוכה למשרדו, מתגעשת מולו באחת המולה כמותה לא ראה מעולם. אשה ניצבת מחוץ למכונית שחציה השמאלי מעוך, וצורחת מלוא גרונה על אופנוען המוטל על הכביש.  לאיש השכלה רפואית מסויימת מתקופת שירותו הצבאי כחובש, והוא משליך את אופניו ורץ למקום. דומה שהאופנוען הצעיר לא נפגע אנושות, ואולי בשל כך מרשה לעצמה האשה להמשיך לצעוק עליו שאילו היה נזהר לא היתה עכשיו מכוניתה החדשה זקוקה לשיפוץ טוטאלי, ונפשה לשבועיים החלמה. ככה בדיוק צווחה: "שבועיים הבראה לנפש הפצועה שלי". כל זאת בעוד הצעיר מתפתל מכאבים אבל נמצא בהכרה מלאה, חיוך אוילי, נבוך, מרוח על פניו המוכתמים בדם.

הרוכב רוכן אל הפצוע, תוהה בתוך כך אם עליו להישאר לצידו עד שיגיע האמבולנס, או מוטב שיניח לו מוקף בעוברים ושבים משיאי עצות ואותה מקוננת שלא משתתקת לרגע.  הצעיר ממתרומם בלאות וסוקר את סביבותיו כמו תר אחרי מישהו. האיש נוטל את זרועו ובודק את הדופק. מהיר, מן הסתם, הוא מציין בינו לבינו. הוא שואל את הפצוע  לשמו ולמקום מגוריו, וזה עונה, מוסח משהו אך ערני לחלוטין. באותו רגע נשמעת מקצה הרחוב יללתו של אמבולנס קרב, והאיש מחליט להמשיך למשרדו. כשהאמבולנס מפלס דרכו בין ההמון שנאסף סביב, תופס לפתע הפצוע בידו של האיש, מושך אותו אליו בבהילות ולוחש נרגש באוזנו, "היא בחלון, אני רואה אותה. תסתיר אותי, אני לא כאן." "מה?" שואל האיש ומנסה לשווא להשתחרר מלפיתתו הנואשת של הצעיר. "מי לא כאן?". הוא נסוג לאחור בכוונה להזדקף, אך הצעיר לא מרפה ממנו. "אני!" הוא לוחש בהיסטריה. "אני לא כאן. אני בברלין. היא חושבת שאני בכנס."

 

 

 

Share Button

משהו להסתיר

ילדה וקיר

מיום שנולדה לא התירה לה אמה לבקר אצל סבתה. עד שמתה הסבתא לא ראתה אותה הילדה, וכבר גדלה מעט, ויכולה היתה לשאול אותה למה. ובכל זאת לא שאלה, ואיש לא אמר לה. זה היה מעט מוזר, כי הן דיברו ביניהן על הרבה דברים. אבל לא על סבתא.

בארון המזווה, בין בקבוקי משקאות וסמרטוטי רצפה היה גם סוודר אחד, ענק ושחור. ימים ארוכים היה מונח על המדף, היא משכה אותו משם פעם ומדדה, תוהה של מי הוא ולמה נמצא שם דחוק במקום שמיועד לדברים נחוצים יותר. לבושה בסודר שהצמר שלו היה כבר נוקשה מכביסות ושנים, ניגשה אל המראה והביטה בדמותה המגושמת. הסתובבה לכאן ולכאן. פתאום נראתה לעצמה כמו הזקן חסר הבית שנהג להתכרבל בלילות בין הארגזים הריקים ליד המחסן של הסופר, עטוף בשמיכה עבה, קרועה. גם אני אהיה זקנה יום אחד, חשבה לעצמה, בעודה מעיפה מעליה את הסודר. לחייה להטו וגופה הזיע. היא הלכה והחזירה אותו אל המדף, גומרת אומר בליבה לברר למי היה שייך ומדוע נזנח שם. אבל ימים רבים שכחה מזה. ואז, כשעמדה לפני הנסיעה לפולין הוציאה אותו וארזה במזודתה, חושבת לעצמה, ככה לפחות אפשר יהיה להקשיב לשטויות שכולם מדברים בלי לקפוא. ערב לפני הנסיעה פתחה אמה את המזודה כדי לטמון בתוכה חפיסה של שוקולד אגוזים תוצרת חוץ שהילדה כל כך אהבה, ועיניה נתקלו בסודר השחור.

כשנפרדו כמעט אמרה הילדה, את יודעת, לקחתי את הסודר הישן מהמזווה. ואמה השתוקקה לומר, תתתעטפי היטב, קר שם בניכר. הן התחבקו, והילדה אמרה, אל תדאגי, אני אשמור על עצמי. כל אותו שבוע הפצירה האם לשווא בפני אמה המתה שתניח לילדה. כששבה הנערה מהטיול המתינה אמה בפתח. היה לילה, והיא התנהלה בלאות במעלה המדרגות, והטילה עצמה בזרועות אמה. הצמר הנוקשה שרט באצבעותיה של האם, זרועותיה החשופות מעלות באחת אדמומית מן המגע הישן. כל השבוע לבשתי אותו, אמרה הנערה. הורדתי רק כדי להתקלח. היה לי חם ונעים, לילה אחד הסתובבתי לבד בבית קברות, היה מדליק, בכלל לא פחדתי. הוא שמר עלי. היא הירפתה מאחיזתה של האם, רחקה ממנה מעט, הביטה היישר בעיניה והוסיפה, אני גמורה מעייפות. תכיני משהו לשתות, ונשב. סבתא ביקשה שתספרי לי הכל.

 

Share Button

שנת חורף

פינגווינים 1החורף היה קשה במיוחד. איש לא הוציא את חוטמו מבעד לדלת, אלא לסידורים נחוצים בלבד. במשך שבועות לא הלכו הילדים לבית הספר, ומקומות העבודה נותרו נעולים ושוממים. בחדשות הבוקר בישרו שוב ושוב על ה"סערה הנמשכת והולכת שלא רואים לה סוף", ומשפחות שלמות התכנסו מתחת לשמיכת הנוצות הישנה. בתחילה תהו תושבי הכפר אם ניתן לחזות את שוך הסערה, את שובם של החיים למסלולם הרגיל, אולם אט אט הסתגלו גדולים וקטנים לסדר היום החדש, וחוסר המעש הפך לשיגרת היום. משהו בציפייה בחברותא, בשיחות החולין הקטנות תוך בהייה אינסופית בשלג היורד, ולחש רחש על מה שהיה ובוודאי עוד ישוב ויהיה, כל אלה ועוד יותר מזה תחושת הלכידות החמימה אל מול אימי החוץ- הותיר עם הזמן את אנשי הכפר בלא ציפייה ממשית לבואו של האביב. מראה של ליבלוב ושאון זרימה במסלול הנחל שחצה את הכפר הלכו והיטשטשו במוחם של התושבים עד שנמוגו כליל. החורף נמשך ונמשך. ואולי בשל כך, או בשל דבר אחר לא ידוע, בושש האביב לבוא, וברבות הימים גם נשתכח מלב.

Share Button

נדמה לי

עיניים שלי

זה תהליך השלכתי, ללא ספק, אמרתי לה כששאלה מה דעתי עליו. הוא חתיכת דמות, לא? ציחקקה. ואני הבטתי בעיניו, ניסיתי לחדור דרכן לנשמה שלו ולדלות פיסת מידע שתבהיר לי משהו. ישבנו שותקות זמן מה, בוהות בו בסקרנות, עד שהוא קם וחלף על פנינו בדרכו החוצה, יצא ונעלם בעיקול הרחוב. לרגע נדמה היה שהכל נחפז אחריו. כמו עם לכתו אפילו האוויר עצמו נבל והסתלק.

תרגיל חשיבה על דמות:

הסיפור הקצרצר מעיד שעיצוב דמות הוא מן הסתם עניין השלכתי. איש איש ופרשנותו.

נסו לדמות לעצמכם את האיש שבתמונה, ולכתוב עליו בשתי דרכים:

1. על פי התחושות שהתמונה מחזקת אצלכם

2. ולהיפך: נסו לדמיין איך ניתן להשליך עליה דווקא מה שאיננה מעוררת.

 

(טוב להשתמש באלמנטים עקיפים לעיצוב הדמות: רקע על מרכיביו השונים, משלב שפה, אנלוגיות, תקופת זמן, וכדומה).

 

 

Share Button