כיפהל'ה

כפה אדומה 1

אילו לא היתה הלשון האדומה משתרבבת ככה, היתה כיפהל'ה מסרבת לעלות עליו ולדהור. אבל הסערה היתה בעיצומה, הרוחות קשות, ודמה רותח. אמה, פניה חרושים קמטי דאגה, הזהירה אותה משבילי היער.  וזה, יותר מהכל, דחק בה לצאת לדרכה. כשנעלמו גם אבני המדרך שהתוו שביל מעט  אל מעבה העלטה החל מוחה לקדוח: מכשפה רכובה, שד מקורנן, אביר רדוף שסרח ליבו , וזאב. הוא הגיח כמתוך גזע  סקורפיה עצום מימדים, לשונו משורבבת, ארגמנית ונוטפת ריר.  כרע לצידה, עינו זוהרת באפלה,  פרוותו השחורה סומרת ולחה, ונשימתו מדיפה ניחוח יסמין. וכיפהל'ה הפשילה את שכמייתה, אספה אותה באצבעותיה החשופות, הקפואות, טיפסה על גבו הנפלא ורכבה אתו.

Share Button

מישהו זה עתה נמלט מכאן

מיטה סתורהאולי רק לי נדמה היה אתמול בבוקר שהמלחמה הנוראית הזאת נגמרה. בכל מקרה החלטתי שאפשר להמשיך בשגרה צולבת (קצת כאן וקצת שם, ולהרגיש כל הזמן אשמה), ונעניתי לקריאה לחפש דירה ביפו. למה יפו ולמה שוב לנדוד זו כבר שאלה אחרת. אבל מרגע שנעתרתי ל"לבדוק" עוד בניין, דירה נוספת בבנייה, חלון שפונה לעורף או לשדרה, מטראז' עם סרט מדידה מתוח, מרפסת עם נוף לים או לדוד השמש של הבניין הסמוך- לכאורה ויתרתי על בגדי "מצב חירום" (אימונית אפורה וגופיה שחורה עם פסים), לבשתי שמלה, נעלתי סנדלים ונסעתי ליפו.

בפתח הבניין הוזהרתי שהטיפוס במדרגות לא בטוח. אט אט עליתי לקומה הראשונה וממנה לשנייה, נתקלת מדי פעם בזיזי בטון ואבנים, נזהרת מאד. פה ושם הצצתי בחללים הריקים ודימיתי פינת אירוח, כיריים, אמבט ומיטה רחבת ידיים שעליה פרוש סדין לבן רקום פרחי תחרה עדינים. על החלון הקרוע שניבט אל קיר מתקלף שנחשי כבלים מפוייחים תלויים לאורכו- דימיתי וילון מתבדר.

אבל השדרה היתה רועשת מדי, ומהנוף מערבה נחטף הים והוסתר מאחורי בניינים במרחק. המרפסת היתה צרה וארוכה, קשה היה לדמיין אפילו שולחן קפה קטנטן בפינה. והשמיים כוסו לפתע אובך מוזר, כמו תכף תבקע מתוכם בשורה רעה. סבתי על עקבי והתחלתי לגשש את דרכי במורד המדרגות. הייתי כולי נתונה במדידת צעדי, כאשר בזווית עיני נלכדה צבעוניות זרה, שתבעה את תשומת לבי. עצרתי וזקפתי את ראשי, ולמולי בפינת הסלון של אחת הדירות ניצבה מיטה סתורה, סדין פרחוני מתוח על מזרן, שמיכה ורודה ושק שינה ירוק מוטלים עליו בערבוביה שהשרתה תחושה שמישהו זה עתה נמלט מכאן. בעודי ניצבת מול הקיטון המדומיין עלו לפתע מאחורי קולות רמים וגרויים של גערה. בשורה רעה הלכה והתבהרה בגבי. סבתי ומולי שעטו במדרגות שני שוטרי מג"ב. בעודם רצים שילח האחד להג שבור לעבר חברו, "תעודת זהות מעזה יש לו… תמצא לי אותו." וכעבור רגע החלו באים ומתקבצים במבואה פועלים מיוזעים, מרוטי מראה, שתעודות הזהות שבידיהם שלוחות בתחינה לפניהם. הם נדחקו בבהילות וקרבו אל השוטרים, מבקשים לעבור בשלום את הבדיקה ולשוב לעבודתם. משהבחינו בדמותי שלחו אלי מוכנית חיוך מרצה, ממלמלים במקהלה "רק יום ראשון שלנו פה, עוד בכלל לא עבדנו". וגם אני השבתי להם חיוך, מבקשת לעודד דבר מה שאיני יודעת מה הוא. בהיתי במחזה, סופרת אותם בלבי אחד אחד, מבקשת שאיש מהם לא יהיה אותו נמלט, פותרת אותם מעונש, ומשחררת אותם לעבודתם, לביתם הרחוק, לחייהם. אט אט התפזרו, חיוך עדיין על פניהם, מרוח ומהודק ושקוף כמו הדביק אותו מישהו לעורם האפרפר. ואני נותרתי במקומי בוהה במבואה הריקה, מאחורי ניצב בדממה קיטון השינה, ולרגע השתוקקתי להתנפל על מצע השושנים, לכסות את כולי בשק השינה הירוק, השמיכה הוורודה למראשותי, ולישון.

 

Share Button

סומא

סמא

לא לזה התכוונתי, אמר אבא. הוא ישב על גדם עץ בגינתם של חברים, והיה יפה ותמיר ומחויך. ולמרות חיוכו עמד עצב בעיניו הכחולות. ממאורות המקלטים עלו-מגששים בזהירות את דרכם- עוד ועוד עיוורים. זוהר הניצחון הכה את עיניהם בסנוורים, ושמחת הכיבוש הרחיבה את לבם. אבי ששב זה עתה מהמלחמה אמר, הכיבוש מסאב, צריך לגמור עם זה כאן ועכשיו, בטרם יגדל ויהפוך למפלצת שתבלע את כולנו. עיניו נמלאו דמעות, אולם איש לא שעה לו. סומא אחד, גם הוא כאבי ניצול של מלחמה אחרת, פרץ בצחוק נורא.

בוקר אחד, כעבור שנים ושמונה מלחמות (ואולי יותר), אמר לי בני שעיניו צורבות. קרבתי והצצתי. דמעות עמדו על ריסיו השחורים, והוא עצם שוב ושוב את עיניו בניסיון להרגיע את הכאב. אני רואה דבר מה חדש, אמר בני, והוא מכאיב. הוא שיפשף את עיניו בעוז ושאל, מה אפשר לעשות? ליטפתי באצבע את לחיו הרטובה ואמרתי, אחת משתי אפשרויות: להתחפר במאורת מקלט ולאמץ גור עיוורון, להפוך אותו אט אט לבן בית, או להמריא ולעוף למחוזות רחוקים. כשעזב בני הזלנו שלושתנו דמעה. אבי – למרות שזה מכבר היה מת- עצם את עיניו שלא לראות אותו הולך.

Share Button

טריטוריה נחשקת

גראפיטי שלום3

היא אחזה בבובה כאילו היתה ידידתה היחידה עלי אדמות. היתה באחיזה מעין התרסה, כביכול ביקשה לומר, תראו אותה, היא שלי והיא יפה, לאיש אין אחת כזאת. ובכל זאת הביטה הבובה נכחה כשעל פני השיש שלה רוגע, בעוד היא עצמה הביטה אלי במבט צידי ומפציר שלא הצלחתי לפענח. מה היא רוצה לכל הרוחות? שלא אחמוס איזה אושר סודי? לא יכול להבטיח לה את זה.  אחרי הכל בובה יפה, שגופה טריטוריה נחשקת, שמלתה משי צחור כליל שלמות, ופניה מעידים עליה שהיא מכירה בערך עצמה. ולמה שלא נחלוק? המתנתי, עיני נטועות בריצוד שבקע מזגוגיות משקפי הקרן שלה, כמעט נחלשתי מול מבטה המתחנן, אבל כעבור רגע הושטתי יד וקרבתי לקחת. הרי על פי המבט הזה היה ברור שאין פה מה להסביר.

Share Button

כתר בראש

rsz_מלך

קצת מטושטש המלך שנבחר, אמרה זויה לאמי. הן ישבו במטבח הארוך והצר שדמה יותר למסדרון ולעסו עוגיות שקדים ששלפה אמי זה עתה מהתנור. למה את מתכוונת? שאלה אמי, פירור של עוגיה דבוק לשפתה התחתונה. זויה קרבה אצבע והסירה  משם את הפירור, הכניסה אותו בהיסח הדעת לפיה ולעסה אותו. אני מתכוונת לזה שהוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו. רואים עליו שהוא מבולבל, שאין לו אג'נדה ברורה. אמי נשפה על עוגיה נוספת, שאדים לחים היתמרו ממנה, ואחר כך הניחה אותה בחזרה בצלוחית הפורצלן הפרחונית ואמרה, לחיה האחת סמוקה כאילו ספגה מכה או פריחה עלתה בה פתאום, אג'נדה? ממתי מלכים צריכים אג'נדה? מספיק להם כתר בראש. לא לא, קטעה אותה זויה, מזדקפת על כסא העץ הישן שהשמיע חריקה צורמת ועירער עוד את עצביה הרופפים. מלך מאד צריך שיהיו לו בראש רעיונות איך לשפר. תראי איך את חיה כבר שנים בחדר הקטן והעלוב הזה שאפילו אור לא נכנס בו, ואחרי כל מה שאת עברת וכל מה שנתת, את חושבת שלמלך לא צריך שיהיה אכפת מאחת כמוך? אולי צריך, התרצתה אמי באחת, מהורהרת ולחיה האדומה זרועה פצעונים זעירים, אולי צריך, חזרה שוב, אבל לא יכול. אין לא יכול, הרימה זויה את קולה וגרסה בזהירות שקד בשיניה החלשות. שתי זקנות כמונו שאף אחד לא מתעניין בשלומן. הזהב שבכיפת הארמון החדש, חמישים קילו אמרו לי. וגם בכתר ששמו לו, ראית בטלויזיה? הוא אמר שזה בהפתעה, מחתה אמי בניסיון חלוש אחרון. הוא בכלל לא ידע שיתנו לו, הוסיפה ודחפה את צלוחית העוגיות לעבר זויה. קחי עוד אחד, לחשה, כבר התקררו. הרימה יד וליטפה את לחיה הבוערת. תעזבי, ואת מאמינה? הרי אפשר היה לתקן את השיניים של כל הזקנים, ולפתוח חלון בחדרים הקטנים האלה ששמו אותנו. את לא חושבת? היא התרוממה מעט וקרבה את כסאה אל השולחן ושבה והתיישבה, פולטת אנחה למשמע אנקתו היבשושית. היא בחנה בתשומת לב את פניה של אמי ואמרה, אולי נלך לרופא שיראה את הלחי שלך? צריך שם משהו אנטיביוטי. שמעתי שהמציאו קרם עם זהב אמיתי, זושינקה, צחקה אמי ועצמה את עיניה. זה קרם שעושה אותך צעירה. מה את אומרת? שנקנה ונמרח?

Share Button

רומא

rsz_אקורדיאון

עשרה ימים בפולין, בלי שואה. עבודת ההסחה צלחה יפה. שדות החרדל המסמאים, ויערות העד שאפרים ירוקים מוליכים אליהם ונבלעים בתוכם כמו מרבד שמשתרע אל האינסוף- הפנטו עד שכחה, ואפשרו אפילו נסיעה ארוכה ברכבת. הכל הלך כמתוכנן. עד שנתקלתי בילדה הצועניה- רומא הם מכונים באירופה- שישבה על שרפרף במורד הרחוב המוליך מהארמון אל העיר העתיקה של קראקוב, וקיבצה נדבות. לבדה, עם האקורדיאון שלה. היא ניגנה משהו, ובקערית שלמרגלותיה מטבעות ספורים. ראשה המוטה מעט וחיוכה המרומז, ספק עצוב ספק מנותק – הציפו אותי בנחשול מאיים. טוב זו שואה אחרת, אמרתי לעצמי בניסיון שווא לתקוע אצבע בחור הזולג שבחומה. יש לי פטור, התריתי בלב. די שואה. מספיק. עכשיו בוקר חדש. המון שנים אחרי. גם זאת מניפולציה זולה, אולי לא מכוונת כמו זאת שאני חווה יומיום במכורה הכאובה שלי. וזאת הרי בכלל לא שלי. אבל הילדה כבת התשע, לבדה ברחוב, כליזמרית שכוחה, עירבלה לפתע את הכל.

Share Button

"דירה למכור"

בשעת  צהריים קרירה ושמשית מצאנו עצמנו במשרדו של מתווך דירות ברמת גן. בחלל הקטן הצטופפו ארבעה גברים ששוחחו ביניהם על עסקאות שעומדות להתממש ברחבי העיר, וגם הנפישו את הקלישאה הגברית בשיחה ערה על כדורגל. הסוכן שישב מולנו פשפש בפתקאותיו, תר אחרי "נכס מתאים" ממלמל ונאנח,  "פתקאות זה העבודה שלנו." וכעבור רגע כמו נעור מהרהור עמוק הכריז,  "יש לי בשבילכם נכס 65מ"ר מחולק לשניים, כלומר לשתי דירות.  ועוד אחד אחר של 65 מ"ר מחולק לשלוש- כל דירה 18 מ"ר, תשואה גבוהה, אולי 6000 ש"ח בחודש! מעוניינים לראות?" באמת שניסיתי להתאפק, אבל פרץ הצחוק שנמלט מפי היה בלתי נשלט,  והדביק את שני סוכני הנדל"ן שלפתע ניצבו מולי, מגחכים גם הם. האחד שאל את השני, "למה היא צוחקת, תגיד"? והשני ענה לו, בקושי מאפק גיהוק שאיים להפוך לצחוק פרוע, "היא בטח שומעת את כל הדברים בעיתונים, בגלל זה…" ואני הרגשתי נבוכה ולא מוסברת. ניסיתי להגיד משהו על איך זה ייתכן דירה של 18 מ"ר, ועל המחאה החברתית, ועל כך שאנחנו כולנו באותה סירה טובעת, ולהתנצל תוך כדי זה גם על הבורגנות המסוכסכת שלי, אבל על פני השניים קפא לפתע החיוך והנכיח לי את העובדה שלשניים האלה אין כל עניין לשוט אתי לשום מקום. ואולי סתם בקשו לסמן לי 'די עם הצחוקים האלה, גברת, יש לנו עבודה לעשות. יאללה תחליטי.'

עבודת הגמר של הדס שבירו במחלקה לעיצוב של ויצ"ו חיפה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני:

 

 

 

Share Button

עכוז שיש

עכוז שיש

הפרפר הזה לא מתאים לך, הוא אמר והניח את השטרות על השולחן. תורידי גם את החולצה, הוסיף. נמאס לי לראות רק חצי ממך. היא הפשילה את חולצת הטי המשיית שלה מעל לראשה, השהתה אותה רגע כשראשה מכוסה, בלעה בחוזקה, ואז משכה אותה מעלה והשליכה אותה על מסעד הכיסא שעמד בסמוך. אחר כך השתרעה כשגבה אליו, אספה את ברכיה אל חזה הצמוק והפרפר רפרף מול עיניו המשתאות. אבל הוא יפה, לא? לחשה בקול ילדי. היא ידעה שככה הוא אוהב לשמוע אותה מדברת, לפעמים הוסיף לה עוד כסף בשביל זה. צבעוני מדי, קיטש, הוא ענה. אבל אני זונה, פלטה בכעס ומיד הצטערה. טיפשה, אמר, על מה את מוציאה את הכסף שלך. הוא הרים כף יד פרושת אצבעות וחבט בפרפר, וזה נרעד לרגע ופלט ייפחה קלה, שהפכה לאנחה . הוא חבט בה שוב, וגופה נסוג אל קצה המיטה, מתכווץ והופך לגוש רוטט וקטנטן שאפשר לאחוז בתוך כף יד. הוא קרב והצמיד אליה את גופו הערום. אוה, תינוקת, נאנק. חלקה כמו פסל שיש. ידיו נשלחו אל ראשה, אחזו בגולגולתה ולחצו עליה בחוזקה. אחר כך הרפה ממנה לרגע, נשם עמוק, אגרף לאט כף יד ארוכת אצבעות ודפק על ידו השנייה שהיתה פרושה ועטפה את תלתליה הדהויים, דפק שוב ושוב, והיא דחקה עצמה לתוכה, שוקעת עוד ועוד מטה, עד שנעלמה. 

Share Button

אישון בן אלף

 

 

 

rsz_אישון

אישה אחת התקרבה אליו, בנחישות, בצעד מהיר שגרם לו לזקוף באחת את ראשו. מעט, בתנועה לא מורגשת מתח את עורפו, הביט נכחו וחש בטוח יותר. לחש לעצמו, אני מלך. הדבר הזה שהיה מחובר לראשו סקרן את האישה והיא רצתה לגעת בו,  וכמו שמעה את לחישתו אמרה בקול, איזה מלך. תחבה יד לכיס המעיל והוסיפה בחיוך, אסור לגעת. סבה משם והלכה לה. והוא, עומד ככה כבר אלף שנים, הביט אחריה זקוף ראש עדיין, גאה בכתר האבן המרשים שלו, קשת ענקית שמתחילה מאחורי גולגולתו, מזדקרת מעלה ומתקמרת  באויר מטה עד  שיפולי גבו. לא מזמן התעכב לידו ילד ואמר לאמו, תראי כמה כבד לו, האף והעיניים נפוחים לו מרוב מאמץ. האם צחקה בפיזור נפש ואמרה, יכול להיות, בוא נמשיך עוד מעט סוגרים.  והאישון נשען לאחור, התמוכה נאנקה מעט, והרגיש חלש פתאום, משתוקק יותר מתמיד לגעת באברי האבן שלו. אילו היה מודע לגובהו, היה גופו מתכווץ בכאב ואכזבה. אבל המלך תקוע על מעמד השיש הזה, תמוכת ברזל תקועה באחוריו, מוצג לראווה לעוברים ושבים, מדמה לעצמו שהוא נישא וגדול-מידות, זה מה שמחזיק את האישון הזה על כנו, שאם לא כן היה כבר מזמן מתפורר.

Share Button

בבית: "על בהונות", חשיפה אחרונה.

שבתי הביתה צחיחה.  לא צחיחה אולי, אבל נטולת חשק ליצור. הנחתי לעצמי, מצפה לשובו של הלהט. זה משהו נדיר אצלי, היובש הזה. והנחתי לעצמי, יודעת שהחשק ישוב, שהוא שם תמיד, לפעמים חבוי ומתחנן שיתנו לו להתאושש, לעכל, מבקש מלים. שהרי מלים הן הכלי.

ובימים האחרונים שבה התשוקה ומנערת קורי תנומה כמו רעמת שיער חפופה ונוטפת. הנה היא שבה מבקשת לחדש דיבור.

אבל אני דוחה אותה מעט,  מסמנת באצבע, בואי קרבי, היעצרי כאן, בקרבתי, המתיני, יש לי משהו חדש לומר. ואני פותחת ואומרת לתשוקה ליצור, שניתן לעתים לנוח על זרי דפנה. הלב מאיץ פעימה, התרגשות כובשת אותי, נדמה לי שאני מניחה לעצמי להשתמש במילה "אושר" כשאני מספרת שהרומן "על בהונות" ששני קטעים (1) ממנו חשפתי (2) כאן לראשונה, התקבל לפרסום. והנה חשיפה נוספת ואחרונה של קטע מתוכו.

אולי בעוד יום או יומיים תוצף הצחיחות בחשק מחודש, נווה נובע שינטוף מלים חדשות.

rsz_בבית

בבית

 

מתוך "על בהונות":

נעמי עומדת מעליה, רעד קל מטלטל את גופה, היא בולעת בחוזקה, גרונה יבש, תוהה מה תעשה עכשיו. ופתאום צץ במוחה רעיון: היא תארגן לדנה מסיבה, תזמין חברות ותבקש מכלן להכין משהו, חפץ או טקסט שקשור אליה. תהיה גם מוסיקה מהסוג שנערות אוהבות, וכמובן מתנות לדנה, וברכות וכיבוד, ואולי הערב הזה ירכך מעט, יקרב אותן. הרעיון קוסם לה. היא תזמין גם את חנה ומריסה, ואת תמר, אין ספק שתמר המעשית תדע מה לקנות ואת מי להזמין.

היא פונה ויוצאת בשקט מהחדר, ניגשת למטבח ומכינה לעצמה קפה שחור. פתאום נדמה לה שהבית מואר מדי, והיא מגיפה את התריסים בסלון ומתיישבת. הרעיון לא מניח לה. הוא קל להפקה, בעיקר אם תמר נוטלת בו חלק. נעמי משננת את מספר הטלפון, את מילות הפתיחה, אומרת לעצמה, אני שונאת את הטלפון הזה, שונאת אותו, שונאת, מתקשה לחבר בראשה אחת לאחת מלים פשוטות כמו- מה שלומך תמר. מזכירה לעצמה את החום, את החיבוק, את העובדה שתמר לא נטשה אותה גם אחרי שנעמי התגרשה ותמר הפכה לגיסתה לשעבר. תמר תרצה לפגוש אותה עוד הבוקר כדי לתכנן, ולבטח תשתף גם את ילדיה הילה וגלעד שיירתמו ברצון לסייע לאמם, הכל יזרום כמו שצריך. וכשיחלקו שתיהן סלט עצום במסעדה אופנתית, תמר תאמר לה שוב שדאגתה לדנה מופרזת. תני לילדה לגדול עוד קצת. את תראי, היא תלהג, שמנוניות של רוטב מרוחה על שפתיה האדומות, ככה זה בנות. אל תחשבי שהילה לא מתנהגת נורא לפעמים. היא יכולה להגיד לי שאני נראית עייפה ואני נפגעת עד עמקי נשמתי. אבל היא כל כך מוכשרת, סיפרתי לך כמה קבלה בפסיכומטרי? ממש לא להאמין, רק שתמצא לה כבר מישהו, עוד מעט עשרים ושלוש ותמיד כל כך לבד. ונעמי תחפור בתוך ערימת ירקות ותשלוף עגבניית שרי מצומקת, תתקע אותה בפיה ותהנהן נמרצות אל תמר שתגיד, וגלעד לעומת זה יכול להגיד לי משהו כמו, הגיע הזמן שתתלבשי לגילך, אמא, את מזדקנת. ואני עדיין ארגיש שאני מזכירה את בריג'יט בארדו בנעוריה. אתו זה הכל אחרת. ככה זה בנים ואמהות.

נעמי מדמיינת כל פרט בשיחתן, הדקות הראשונות נפלאות, מסבות נחמה ותחושת משפחתיות, הסלט טעים, היא מוכנה להתרווח בתוך הקירבה הזאת, ואז פתאום תשאל תמר, מה שלום אחי? כבר התקשר הבוקר? בטח יתקשר עוד מעט. הוא הרי אף פעם לא שוכח. אולי אפילו יפתיע ויגיע בעצמו, מי יודע? כבר עשה את זה פעם, את זוכרת? נדמה לי שזה היה ביום הולדת חמישים שלי. נחת בהפתעה מלונדון ישר לתוך המסיבה. ונעמי תלך ותתכווץ, תשתוקק למחות, ועד סוף שיחתן כבר יחנקו את גרונה כעס ותסכול וגרעיני רימון מעוכים ששלתה מתוך שאריות הסלט הנטוש, ובפעם המי יודע כמה תרגיש נזופה ונלעגת ובעיקר בודדה. תמר מצליחה לעשות לה את זה במתק שפתיים, המלים נשלפות מפיה ללא היסוס, שעטה ממוקדת, מונוטונית, שאי אפשר לעצור. אקס גיסתה היא אישה גבוהה ומלאה, בעלת תווי פנים עזים, מודגשים, שפתיים ענקיות וחושניות, עיני שקד שחורות מוקפות ריסים ארוכים המודבקים לקצה עפעפיים שדומה שאינם מעפעפים לעולם, מצח גבוה ולחיים מרופדות, משוחות בוורוד שמשווה לפניה מראה מלכותי. היא כבת חמישים וחמש, מתרפקת על התואר האלמותי אלמנת טייס. את זה שנפטר מדום לב במלון בניו יורק בזרועותיה של דיילת כבר שכחו מזמן. נדמה היה שתמר התגברה חיש על הבושה ונטלה לידיה את ניהול הנכסים הרבים שהותיר בעלה, מנווטת בקלילות ובמיומנות בין עורכי דין ומנהלי עסקים למיניהם, חלקות נדל"ן ודירות להשכרה, מרחיבה ומסעפת את עסקיה, מבטיחה לה ולילדיה חיי תפנוקים חסרי דאגה. ובנוסף היא נחשבת למארחת נפלאה בעלת טעם משובח, ואשת חברה בעלת קשרים ענפים, שיודעת הכל, ובכל מה שאינה מבינה, יש לה צוות מיומן שמסביר לה. רק פעם, ברגע של גילוי לב, הודתה בפני נעמי שהחמיאה להצלחתה המהירה, את יודעת, נעמיל'ה, הכל אני עושה כדי לטשטש את העלבון. וזה לא עוזר. לכן אני ממשיכה להצליח. בחיים הקודמים שלי לא ממש הצלחתי, כמו שאת יודעת. הזנזונת שבין הרגליים שלה אבא של הילה וגלעד נשם את נשימותיו האחרונות, לא היתה הראשונה, ואם הלב שלו היה עומד בזה היו עוד אחריה. אבל אפילו היום אני לא מסוגלת להגיד לעצמי שהוא היה חתיכת בן זונה וברוך שפטרנו. אני עוד מתגעגעת אליו, איך אפשר להסביר את זה? עדיין לא החלטתי מה טוב יותר: להיות אשתו של קפטן אל על עשיר חתיך ובוגד סדרתי, או להיות אלמנתו.

 

Share Button