העצב של בארבי. (או: להתאבד על זה)

הסחת דעת. בארבי דול

חדר הכושר אליו גררתי את רגלי פעמיים שלוש בשבוע וממנו יצאתי אחרי כשעה מלאת אנרגיה ונמרצת היה חלל קטן ואינטימי. המכשירים לא היו הצעקה האחרונה, חלקם חלודים משהו, אבל האוירה נינוחה ונטולת תחרותיות. מעולם לא אהבתי להתעמל. עשיתי שוב ושוב את המסע המפרך והמיוזע הזה (ועדיין אני עושה אותו כעבור שנים אם כי בעיר אחרת), רק משום שאני חרדה לבריאותי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בתחילתו של אימון הייתי עולה על ההליכון ומגבירה את קצב הצעידה. עד מהרה התקצרה נשימתי והפכה כבדה, ואני שמעתי את עצמי סופרת דקות בדרכים שונות ומשונות כדי להסיח את דעתי מהעינוי, ומהזיעה שניגרה במורד גבי ועל פני, וסימאה את עיני.

אבל אז היו שתי נערות, בארבי וחברה שלה כיניתי אותן בלבי- נכנסות ומסיחות את דעתי, גואלות אותי מייסורי ומסייעות לי לסיים את האימון. האחת בובה בלונדינית מיניאטורית שפסעה בקלילות על פני משטח הלינולאום כשמגבת ורודה כרוכה סביב צווארה. היא סבה קלות לכאן ולכאן, תפוזוני שדיה רוטטים עם תנועתה, וחיוכה צחור ומאיר את פניה, והיא כמו מבקשת להודיע לנוכחים, אני כאן, שוב. מצוידת ביופיי. נכון שהתגעגעתם?

אחר כך התיישבה ופרמה בשלווה את שרוכי נעליה, שורכת אותם מחדש, נחשים ורודים משתעשעים בין אצבעותיה, מתחה מעט את אמרת התחרה של גרביה בגוון פיושה מסנוור, שתאמו את הלק המרוח על ציפורניה, את האודם המשוח על שפתיה התפוחות ואת הגומיה האוספת את רעמתה הבלונדינית. גם בגדי הספורט הצמודים שלה היו ורודים.

כשסיימה עלתה גם היא על הליכון והחלה צועדת לאיטה, כאילו יצאה לה לטיול של שבת בבוקר. גם אחרי החימום המשיכה לצעוד באותו קצב נינוח, צולחת ברחיפה את מכשירי האימון, מקפידה לא להכביד משקל על שרירי זרועותיה ורגליה המעוצבות להפליא. אוושת נשימה בהולה עלתה מדי פעם בחלל החדר, וכמה זוגות עיניים עקבו אחריה בדריכות. והיא בשלה, דוחקת משקולת בכפות רגליה, או מכווצת בטן שטוחה ומתרוממת לישיבה, שפתיה נעות בעודה סופרת ארבע, חמש, שש- ונשכבת למנוחה ממושכת. מבטה הכחול היה  נטוע בתקרה, אותו חיוך תם וענוג מרוח כל העת על פניה, והיא קשובה לא קשובה להערות המתגרות המושלכות לעברה. אחר כך שבה והרימה את האגן, מכווצת מעט את ישבניה המוצקים, וסופרת בלחישה מתקתקה כמו ניגנה בפיה, הלוך ושוב  ומעלה מטה שיר ילדים קצבי,  "א-רבע, חמ-אש, ש-אש…"

שתיים נכנסו לחדר הכושר, כמו שאמרתי: והשנייה היתה גבוהה ושופעת איברים, ישבנה גולש אל ירכיה, שדיה הכבדים נתמכים על ידי בטן כדורית, חיוכה מרצה ושיערה דליל, אניצים דהויים מתפרעים מתוכו כמוחים על הדלות שנפלה בחלקם. לשווא ניסתה לקשור שיחה עם הצעירים תפוחי השרירים שעקבו בדריכות אחרי חברתה. אבל היא לא ויתרה: ליהגה, ציחקקה בקול רם מדי, השיאה עצות לחברתה, למתעמלים, למדריך. צעדה במרץ על ההליכון הסמוך לשלי, מתנה באוזני את צרותיה, נושאת נאום בזכות לימודי ההוראה אליהם נרשמה, מצהירה על אהבתה הגדולה לילדים, במיוחד "בודדים, דחויים, שאף אחד לא רוצה לשחק אתם בהפסקה." פעם סיפרה לי שהיא מגדלת חמישה עשר כלבים בחצרה, השכנים שונאים אותה אבל היא לא יכולה ל"תת למסכנים האלה לשוטט רעבים ברחובות." כך אמרה, ופלטה צחוק עצבני. במוחי חלפה לפעמים המחשבה שאולי היא שתויה.

עקבתי פעם אחרי זו ופעם אחרי זו. תהיתי מה מחבר ביניהן. מעולם לא התפתחה ביניהן שיחה של ממש, אבל במשך חודשים ארוכים נכנסו ביחד למכון הכושר וסיימו את האימון בתאום מושלם, כאילו היו קשובות לאיזה אות סמוי. בגמר האימון ניגשו זו לסל הקש הוורדרד שלה, והשניה לשקית השופרסל המרוטה ממנה שלפה חפיסת סיגריות ומצית, ויחד יצאו ונעלמו ברחוב הסואן.

באחד הערבים, ממש לפני שהסתיים המנוי שלי נכנסו השתיים להתאמן. אני הייתי שרועה בתנוחת מתיחה על המזרן, אברי כואבים ועייפות טורדנית מאיימת על עצבי. כשראיתי אותן אמרתי לעצמי שהן אחרו להגיע לאימון, ולא היה מי שיסיח את דעתי מהפעילות המאוסה. חשבתי כמה משמים יהיה לצלוח אימון במקום מגורי החדש אליו עמדתי לעבור. מזוית עיני ראיתי את בארבי נשכבת לצידי.  הבטתי לעברה, וראיתי שפניה רטובים. דמעות זלגו מעיניה, במורד רקתה ואל המזרן עליו שכבה, חזה הקטן עלה וירד בקצב מהיר כאילו חדלה זה עתה מפעילות מאומצת, ופיה היה מעוות ממאמץ לכלוא את ההתייפחות שאצרה בתוכה. לרגע חשבתי לקום ולהתרחק, להניח לה לפרוק את המשא המעיק עליה. אולם משהו מיסמר אותי אל המזרן. הפניתי אליה מעט את גווי. עורה הרטוב בהק. צדודיתה הדומעת העלתה בראשי פסל שיש. היא לא חדלה להתייפח, גווה הקטן נרעד מדי פעם כאילו הצטמרר מקדחת חום. המתנתי, ערה לפתע לעובדה שיופייה משכיח ממני את הצער שהייתי עדה לו.

__________

זוהי התחלתו של מה שיכול להיות סיפור, קצר או ארוך, נובלה ואולי אפילו רומן עב כרס. הנראטיב עשוי להתפתח לכל כיוון. אבל לא זאת כוונתי. על כל פנים, לא בשלב זה. אולי ביום מן הימים אחליט אחרת. בינתיים היה כל מבוקשי להצביע על הפתיחה האפשרית הזאת כמצע לדיון ב"איך להפוך חומרי חיים לפרוזה". הקטע שלמעלה אמתי בבסיסו, אלא שפרטים משמעותיים ממנו הוחלפו, שונו, עוותו בכל דרך אפשרית כדי להסוות את זהות הדמויות האמיתיות.

פעולת ההסוואה חיונית לכתיבה. ככל שנרבה בפרטים שגויים כן ייטב, הדמות האמיתית עליה מבוסס הסיפור תהיה לעולם "שמורה במערכת", ומעטים הסיכויים שתזהה את עצמה. העלילה הבסיסית עשוייה להישאר נאמנה למציאות, והשינויים שתעזו להכניס ישחררו אתכם באופן מפתיע מהחרדה לפגוע ביקרים לכם או באחרים. ניתן מן הסתם להפוך נערה אוביסית לדקיקת בשר, להוסיף לה צליעה, יתמות מאב, תאומה זהה, תואר בביולוגיה ימית- או להציב אותה בפינת רחוב ולעצב דמות של ציפור לילה תועה בין בתים נטושים, או זונה בסמטה שכוחה. הדמות האמתית לעולם לא תנחש שזאת היא. משהו משמעותי כדאי להמציא.

אחרי שיצא הרומן הראשון שלי "חלונות כפולים" (ידיעות אחרונות, 1995) שאלה אותי אמי : "כזאת אמא נוראית הייתי לך?" הסברתי לה שעלילת רומן המפתח הזה נאספה מסך חוויות הילדות שלי, מסך האמהות ניצולות השואה שבמחיצתן גדלתי. הפכתי אותן לדמות אחת, גדולה מהחיים וקשה מהם. גם זו דרך ליצור דמות, לאסוף ולכנס לתוכה שלל תכונות של דמויות שונות. אין כלל הדורש לדייק, "להעתיק מהחיים." ככל שנעשיר את הדמות ואת מורכבותה כן תהיה מרתקת ו"אמיתית" יותר.

שתי הנערות עליהן סיפרתי כאן אינן דומות לדמויות שבסיפור שלי. צאו וחישבו מה יכול להיות אמתי ומה נולד בדמיוני הפרוע. חובה לציין שאי אפשר להימנע מעלבון של מי שמדמה שהוא מזהה את עצמו בסיפורכם. או אז אין לכם אלא להכחיש בעוז, ולומר לעצמכם,'ימות העולם. הדרך היחידה לשחרר את עצמי כדי ליצור- היא להתאבד על זה.'

Share Button

חדר משלה

האם איבד הביטוי "חדר משלה" שהגתה וירג'יניה וולף את המשמעות הפמיניסטית שלו? יש ימים בהם אני מאמינה שאשה איננה עוד קרבן של מוסרות חברתיות ואחרות, ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה, בכלל זה לבחור לפרנס את עצמה, לא להינשא, לא ללדת ילדים ואפילו לחיות את חייה כאמנית במשרה מלאה. מן הסתם היא יכולה לבחור ולבחור ולבחור. ויש גם ימים בהם רובצת על כתפי עננה, מלים נשמטות מתוכה כמו טיפות כבדות שמבשרות חורבן, מספרות לי שלא הרבה השתנה במאה השנים האחרונות: אשה עדיין איננה מתוגמלת כמו גבר, שחרורה אינו שלם, ודומה יותר לבומרנג, שסב באוויר ושב אל בסיסו כאילו כלום. יצאנו אל העולם לעשות בו דברים נפלאים, ודבר מנטל הבית ותפקידים מסורתיים כאלה ואחרים לא הוסר מעלינו, הנשים המשוחררות. נשים מתרגלות כיום קיום כפול, לעתים בלתי אפשרי. אשה שאמנות היא דרך חיים בשבילה –עדיין תתקשה לא פעם לקיים "חדר משלה". וגם אם זה איננו בהכרח הקושי הכלכלי (למרות שעל פי רוב זהו מרכיב דומיננטי מכתיב ומנתב) , אלא הג'אגלינג בין משפחה ואמנות ומחויבויות אחרות, מוצאת לא פעם האמנית את עצמה מסורה קודם כל לבית ומשפחה, לגידול ילדים ודאגה לבן זוג- ורק אחר כך תתאפשר הסתגרות לשם יצירה. שאם לא כן היא תחשב לאם לא כשירה, לא מסורה, לא… אמנות, אולי יותר מעיסוקים אחרים, מבקשת לא פעם ריחוק והסתגרות, לוח זמנים כאוטי, ומאופיינת על ידי התמסרות טוטלית לשם מימושה, מה שתכופות מתנגש עם האפשרות לקיים חיים נורמאטיביים.

 

 

 

 

 

 

 

בריקסטון, לונדון. "חדר משלי"

 

וככה, מתוך ההכרה שככל הנראה הכמיהה ל"חדר משלי" עדיין רלבאנטית, ולא תמיד החדר הזה בנמצא לי ולאחרות, וכחלק מתרגיל כתיבה שהצעתי באחת מסדנאות הכתיבה (ולקחתי בו חלק גם אני…) נכתב הדבר הבא:

חדר משלי, זה מה שאני צריכה, אמרתי. יש לך, הוא ענה. כל מה שאת צריכה. ובכל זאת, התעקשתי. אני רוצה שהחדר הזה יהיה לונדון. שיהיה בריקסטון- שם מרוכזים הג'מייקאנים עליהם אני כותבת בספר הבא. אז למה את לא נוסעת? שאל. כי אני לא מרשה לעצמי, הודיתי והרגשתי איך כעס גואה בתוכי. בעודי יושבת ומביטה בפניו הרציניים, מרוכז במשהו שמן הסתם אינו נושא שיחתנו, נזכרתי בראיון שקראתי בעיתון עם השחקנית נטלי פורטמן. היא אמרה שם שהיא מאמינה שכל אחד צריך לעשות משהו שאינו אופייני לו, משהו שמנוגד להתנהלות הרגילה של חייו. בבוקר אני קונה כרטיס טיסה בכוון אחד, שמעתי את עצמי אומרת לפתע. אני נוסעת. לפחות לחצי שנה.

 

Share Button