אחרי החגים

New Year's Resolution יש דבר כזה אצלנו?

לא בטוחה. אז הנה אני יוזמת יבוא אישי של מונח תרבותי נוסף, אחד מני רבים, "החלטה של השנה החדשה" (נשמע לא טוב בעברית. רעיונות מישהו?…)

למראה הבעתי האפרורית זרק לעברי אתמול פיני הירקן, "מיד אחרי החג, כבר ביום ראשון, תתגעגעי אליו, את תראי!" וצדק ככל הנראה. אולי לא ביום ראשון, אבל בטח במהלך השבוע תתעורר הכמיהה ליומיום הלכאורה חגיגי, לעיסוק האינסופי הספק מדכדך ספק מרגש במה מבשלים ולמי הולכים ואת מי מארחים בחג הבא. עד מהרה ישוב הגעגוע למצב הנפשי המסוים הזה שהוא כמעין נידה מערסלת, הלוך ושוב נטול כבידה, שלא תובע מאומה מהנפש (כמובן אם לא רבים, ותמיד רבים ומתנצחים ומתרעמים, ומרגישים בדידות מוזרה, מזדחלת). אבל עם ולמרות כל אלה, בתשרי אנחנו לא נדרשים להחלטות הרות גורל. אחרי החגים, אומרת לעצמה הנפש, אחרי החגים.

אבל מחר בבוקר יחלפו החגים ותתעורר באחת בעתת ההכרח. ובעטיה, וכהגנה מפניה החלטתי השנה להקדים ולהכות בראש הצפרדע העיקש, החלקלק, המנדנד- ולהראות לה מה זה. רשימה חלקית, אני לוחשת לעצמי. בוודאי יש עוד, אני פשוט לא רוצה להתבלבל, מעדיפה להרגיע:

סדנאות הכתיבה וכתיבה (שני העיסוקים שאני מחבבת יותר מכל).

לטפח את הבית החדש, למצוא לו שוכרים נאותים ולעזוב אותו (ככה זה, החיים רוויים סתירות).

חברות אוהבות אנשים קרובים, המון מזה, למרות וגם בשל הפרידה הקרבה.

לטרוף את ניו יורק, לכתוב בה שוב יומן מסע כמו בשהות הקודמת. לכתוב לכתוב.

לסיים את הרומן החדש.

לשייט ימים על גבי ימים בין נופים זרים וירוקים בגשם, עוד ועוד בין ערפל סמיך להתבהרות פתאומית  ומדהירת לב כמו לחישת אהבה, "כן, עוד, רק ככה."

לזמן מפגשים סביב "מים תפלים", התסריט, כדי לקדם אותו. מגיע לו. הוא יפה כל כך (כיחכוח נבוך).

לקיים שיגרת אימוני כושר מייטיבים, וצעדות לאורך "ברודווי", גם בקור, ואז כשהקיץ יקדים ויזקוף את ראשו האכזרי. לא לוותר.

לאהוב. לכתוב.

 

 

 

 

 

 

Share Button

מה שליבה בחר

סיפור חדש הולך ונתפר במוחי. הולך ונתפר וקורם ונערם ומתפענח. פעם מזמן, כשראיתי את אותה נערה בהירה, בהויה, עצובה, יושבת בקרן רחוב ושק שינה פרוש על רגליה, חשבתי: המראה הזה יהפוך לפתיחה של הספר הבא. עדיין לא ידעתי מה במראה שעל פניו חלפתי למשך הרף שבה את לבי. לא שיערתי שיקנן וישתרש וישתייר בעוצמה שכזו זמן רב כל כך, ובינתיים הוא עדיין הפתיחה של הספר הבא (אבל מי יודע?).

אחר כך הבנתי שהגירה הוא אחד הנושאים שאני מבקשת למפות. זה השדה אותו אני רוצה להבין. אולי בשל העובדה שאני עצמי הייתי מהגרת of sorts במשך לא מעט שנים (ואף כתבתי על כך רומן אחד, מנקודת מבט שונה, נעורי היו אז בלבה של עלילת "חלונות כפולים"), ואולי יותר בשל העובדה שהעולם כולו מערבל, מנפה, מנייד ללא הרף את תושביו, ואף אני במחשבה נותרתי מאז אותם ימים רחוקים מהגרת או תאוות הגירה בלתי נלאית, ובמוחי אני נדה.

נדמה היה שמראה של אותה נערה לא התאים למקום בו ישבה. שיערה הבהיר האסוף היטב, פניה החלקים, הנקיים מאיפור, חולצתה הלבנה ללא רבב, ושק השינה הכחול החדש הפרוש על רגליה, ואולי ישיבתה הרכונה, שם בצינת קרן רחוב לונדונית, עיניה הכחולות הלטושות בעוברים ושבים, ספק בוהות ספק תוהות איך הגיעה לכאן, כל אלה ועוד דבר מה שעד היום אינני יודעת מה הוא- משכו את לבי. על כל פנים אחרי שוך הסערה שטילטלה את לבי בעקבות צאת הרומן האחרון "על בהונות", אני מתפנה עכשיו שוב (שכן חלקים נרחבים של העלילה כתובים כבר…) אל אותה נערה, ומנסה לראות איך אוכל להשיב אותה לביתה. ואולי נכון יהיה לומר שאני מקשיבה לה ומנסה להבין לאן איה בת ה- 17 רוצה ללכת. שכן אולי חיי נדודים, הגירה, זרות הם מה שליבה בחר? או שהיא פשוט מבקשת לחזור הביתה? והיכן הוא הבית שאולי אליו היא כמהה? ומי הם בני ביתה שממתינים לה, שמחפשים אותה ודעתם נטרפת עליהם בשל היעלמותה?עוד כברת דרך לפנינו, אבל איה ואני קשרנו ברית ומבטיחות זו לזו שבעוד זמן לא רב נבין.

 

Share Button

חבר שלי

המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי לי, מדמה את הדמות הרכונה, מתמסרת אולי בתוגה לתחושת הכישלון, שומטת לרגע את מסעות ההצלחה האדירים, גלי הסגידה שהיא עטופה בהם במשך שנים על גבי שנים: קינאה.

שכן, איך אתה מקיא אותה מתוכך, מטהר עצמך ממנה? ואולי אין דרך להיטהר ממנה? אולי כדאי יותר לחבוק אותה, להכיר תוך כדי שיחה עמה בנוכחותה הצורבת ואז תחפץ ותתרצה.. זה מה שאני מתאמצת כבר שנים לאמץ. "קינאה מעובדת" היא מכונה אצלי, ופחות צרות עין. שהרי להעלים את שתיהן אי אפשר, אז לפחות לשכן אותן בתוכנו בנינוחות. וזה מה שאני מאחלת למי שיצא וידו על התחתונה (באופן רגעי כמובן, שהרי עוד יבואו זכיות רבות וטובות). מאחלת לו, לי, לכולנו, שתתעצם אצילות הנפש שבזכותה עלה בידו לברך בחן, כמעט בחמלה את הזוכה המאושר, שנזכה כלנו ללמוד ממנה, נדע להריע למנצח גם בעודנו חשים דחוקים מעט בשורה עורפית.

Share Button

חולה האדון

כבר חודשים שהוא מפרפר בין חיים למות. וזה נורא. כמובן נורא כי אני קשורה אליו, נימי נפש משחקים לטובת שנינו. לפחות כך אני רוצה לחשוב. דרכו אני הרי משוחחת אתי ואתכם. זו הדרך המועדפת עלי. והנה שתיקה: והכי נורא זה שהוא לא מרשה לי לסייע לו, הבלוג. מבכר את השתיקה הזאת, אולי. אבל אני לא אניח לו, כמו עם  "הפחד מהדף הלבן"- לא אניח לו עד שיתרצה ויחלים ואני אשוב לשוחח. אתו ואתכם.

Share Button

משולשים במקום פנים

 

img-20161028-wa0002מה שנחמד לאחד יכול להיות מפחיד לאחר…זה מה שניסיתי להסביר למיודעי חובבי החג הנורא הזה. כל סתוויי בניכר (שמונה במספר) היו מלווים בחרדה. ככל שהתקרב החג ובא, וסביבי דיברו על תחפושות שלדים מסוג זה או אחר הייתה החרדה עולה ומבעבעת כמו סיר רותח, מלווה במבוכה עמוקה אל מול פניהם המשולהבות, הנרגשות של דרדקי השכונה. רציתי לשאול, ומעולם לא העזתי- למה דווקא גולגלות עם חורי עיניים? מדוע שלדים עטויי שחורים? למה לא פיות ענוגות ונסיכות במלמלה וורודה? למה לא דלועים שפרחי שדה חרוטים בהם במקום חריצים משולשים מוארים באדמדמות מבעיתה? וכל ערב חג, מבואו עד צאתו של ליל כל הקדושים כולם, עד לכתו של הזאטוט האחרון, הייתי ספונה בחדר הרחצה, על האסלה או על הרצפה בפינת החדר, ממתינה בלב רועם שיעבור זעם.

Share Button

אפשר אחרת?

Jpeg
Jpeg

היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו- חשבתי עליו שוב, לראשונה, בפעם המי יודע כמה. חשבתי, להשליך את התינוק עם המים, עם האמבט, בלעדיו, בלעדי. חשבתי, ניתן אולי גם אחרת? כלומר, שלא יהא ממני, לא שייך אלי כלל, דואה ביתמותו ומחפש את דרכו מבלי שאיש יודע מאיפה בא? אפשר, מן הסתם. אבל אני אינני יכולה.  "על בהונות" הוא התינוק שלי, יגדל או לא, ממני נולד, ובעוד שבועות מספר ילמד לעוף.

Share Button

כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

Jpeg
זו לא מעין שאלה פילוסופית שמבקשת תשובה ל-"לאן נעלם כל הזמן הזה?", או הרהור מתבכיין (טוב, קצת מתבכיין) שמבקש את אותו פענוח. זו שאלה אמתית. איך ייתכן שחודשיים וחצי, שמתוכם הוקדשו כמעט חודשיים ל"מסע"- חלפו להם מבלי שהצלחתי להקדיש את הזמן הראוי, זה שהבטחתי לעצמי, לתיעודו?

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר ויותר מה להגיד), טווית העלילה, ייסורים ושעשוע, ועבודה.

במקום רחוק שמפלס את דרכו פנימה, זר וגם מוכר, זכור מביקורים קודמים ובכל זאת חדש בכל פעם. הסתגלות תוך הרהור, בהייה בשולחנות הסמוכים, בשברי שיחה, בצפייה אילמת, מתונה וממושכת במתרחש סביבי. בצעידה במעלה הגבעה בדרך "הביתה" ושוב במורד אל בתי הקפה למחרת בבוקר. באוויר הקריר המלטף (קלישאה שאין מהימנה ממנה לתאר את שלמות התחושה), במולד הירח ונדידתו, בהפיכתו לבועה שמשמונת ומחויכת שעקבתי אחריה מבעד לחלון הליילי. ובמערכות היחסים, בהיותי בתווך של חיים ואנשים, עליהם לא אכתוב מאומה, כי אילו- כך החלטתי- יאכלסו את הרומן הבא. וכן, יותר מכל, בצעדת הבוקר המוקדם, כמעט שחר באוויר הפריך הנוגע בקיפאון- אל גשר העץ ובחזרה, תוך איסוף תותי בר. שם התרחש הרהור נכון, שהפך את כל הזמן הזה לעצום מימדים ומשמח, אם גם לא תועד ממנו דבר.

 

Share Button

יומני היקר

יומן4חברתי אודרי משכימה זה שנים מדי בוקר כדי לכתוב ביומנה. במגירת שולחנה ובתחתית ארון הבגדים כמו גם במחסן שבמרתף ביתה ובבקתה שבגינה טמונים עשרות ואולי מאות יומנים כתובים בכתב ידה העדין. האותיות הצפופות מרחפות על פני דפים שרבים מהם כבר הצהיבו, מחוברות זו לזו כבמשיכה אחת ארוכה, כמו מבקשות זו את קירבתה של זו, כמו רק אם יתאגדו לדבוקה יוכלו לספר את סיפור חייה הסבוך של חברתי.

ומי אין סיפור חייו סבוך, רווי כאב וכמיהה, תשוקה לא ממומשת וכזו שמוטב לא היתה מתממשת? אולם זה שנים שאני מניחה ליומני ופותחת בו דף חדש רק כשדבר מה לא סובל התעלמות. יש דברים שהייתי רוצה לשכוח, שמקומם רק כחלק מוסווה בתוך העלילות  שאני רוקמת. בכתיבה הספונטנית, הלא מעובדת, שמעניקה מקום בלעדי כמעט ל"פרסונה" ומקדשת כתיבה נטולת עריכה- אינני  מוצאת עוד טעם. אמנם יומני רבים מספור, מאוכסנים גם הם במיני מקומות במרחבי חדרי, אחד תמיד בתיק שהולך אתי לכל מקום- אבל בכל זאת אין הכתיבה בו עניין של יומיום, ואין בו תיעוד צפוף, מעודכן של הקורות אותי. מחשבה נוספת אף מעלה את ההכרה שלמעשה זה מכבר מתועדים ביומני בכתב ידי הפרוע- שלפעמים אף לי הוא איננו ברור- בעיקר פרגמנטים מחייהם של אחרים, אפיזודות שנקרו בדרכי, מראות ששבו את לבי, ופחות מחשבות או ארועים שפקדו אותי. ואולי כדאי להקצות תקופת זמן מסויימת, אפילו קצרה וממוקדת שתיקבע מראש, כמעין תרגיל  שיכלול עיסוק יומיומי בכתיבה יומנית, לראות לאן זה יוביל ומה יתגלה. מעולם לא שאלתי את  חברתי אודרי איך העניין הזה עובד על פני רצף זמן. תיכף אכתוב לה ואבקש לדעת.

Share Button

כדורונים

כדורונים מוארים

האור עמום. ביום, בלילה, זו התחושה כל זמן שאתה תר אחרי המלים המדוייקות שיאמרו את שהתכוונת להגיד. ובעמימות הן נחבאות, אותן מלים שעליך לצוד. בחודשים האחרונים החיפוש הקדחתני הזה היה סדר היום הבלעדי שלי. אה, כן, ומעבר דירה (מה ששיבש לפעמים את עבודת הכתיבה). ובכל מקרה אחרי המעבר הוקדשו רוב שעות היממה לעריכה נוספת, מאסיבית של "על בהונות", הרומן החדש שמתעתד לצאת לאור בתחילת 2016 . מענה-מענג זה מה שזה היה, וייתכן מן הסתם סיבוב נוסף, עוד עבודה על כתב היד, כדי שיהיה בסופו של דבר מה שדמיינתי.

את הרומן הזה כתבתי משהו כמו שש פעמים ואולי אפילו יותר, והנה סופסוף הוא נושא חן בעיני ואני מרגישה שהוא שלם, מספר את הסיפור שהתעתד לספר, וטוב יהיה לו כבר להיוולד, לגדול ולשוטט בעצמו בעולם, לפגוש אוהבי ספר שיישאו אותו בליבם גם אחרי סיום הקריאה, שיספרו לאחרים "תשמע, קראתי ספר…"

Share Button

עונה חדשה

עונה חדשה 2ענק!

האפקט של זה מתחבר אצלי אוטומאטית לסדנת כתיבה. ההתנסות שמחייבת לא פעם הליכה על הקצה, הישמרות לא לגמרי מודעת מגלישה לתהום, לכאוס שינשל את הכתוב מקוהרנטיות, מתחושה של כוונה להגיד משהו. תמיד שאלו את עצמכם: "מה אני מתכוון להגיד?" ואחרי עריכה מדוקדקת שאלו את עצמכם שוב: "האם עלה בידי להגיד את מה שהתכוונתי?"

שני קצוות מנוגדים טמונים תדיר בעיסוק בכתיבת פרוזה: ההיזהרות, ולעומתה -איבוד עצמי לדעת. הכותב אמור ליצור -צעד אחר צעד ובזהירות מופלגת- דמויות שהקורא מסוגל להבין, להזדהות עמן ולו במשהו, ולכל הפחות להבין את מניעיהן. זה נכון כמובן לשזירת עלילה, ולשאר האלמנטים הכלולים ביצירה. מנגד אמור הכותב להעז להתאבד על עצם הכתיבה. ללכת שבי, להניח לחלקים לא מודעים באישיותו, במחשבותיו ורגשותיו להשתלט עליו בעודו כותב. כבר אמרנו שתהליך העשייה הזה מכונה "פרסונה".

את האיזון בין ההישמרות לבין איבוד עצמי לדעת אני שומרת להתנסות במסגרת סדנת הכתיבה. את הפעילות שלי אני מעבירה בעונה הבאה למרכז. פרטים נוספים ניתן לקבל אצלי: צרו קשר כתגובה לפוסט, או כתבו לי מייל:

ilana.senesh@gmail.com

Share Button