לא, אל…

חלום

אל תוותר על החלום. כמה קלישאתי שזה יישמע. אני מדברת על חלומות בכלל, אבל במיוחד, בראש ובראשונה (כי זה החלום האנוכי שלי) על הכתיבה. אמש התקשרה אלי בוגרת של אחת הסדנאות וסיפרה על הגעגוע. שוחחנו זמן מה על ההכרח הפנימי הקיים שם בנבכי הנבכים של הפנים, המבוכים של הבפנים, ומציק. ודיברנו גם על מסגרת חיצונית שמארגנת הכל, ש"מאלצת", שמפגישה את הכותב/ת עם עצמו/ה ועם נבוכים אחרים. השילוב הזה, היא אמרה, בין הפנים לחוץ מייטיב ומסייע. ואני מאמינה בהגשמת השתוקקות בכל דרך  מייטיבה שהיא.

אני מאמינה גם בעזרי קריאה למיניהם, ומדי פעם מציינת את הטובים שבהם. הנה יצא אחד חדש, והוא של הסופרת, העורכת, ומנחת סדנאות הכתיבה ארנה קזין. בבלוג הנפלא שלה מחשבות על כתיבה מספרת קזין על הספר, ועל כוונתה לתעד את מחשבותיה ואת תרומתה לעבודת יחסי הציבור על הספר.

הן הספר והן הבלוג הם מבחינתי קריאת חובה לחולמים.

הקישור לפוסט המדבר על הספר:

http://ornacoussin.co.il/2015/01/04/475/

 

והכריכה:

 

Share Button

הוא מזכיר לי מישהו

דמות עם שפם

אני קוראת עכשיו את ספרו של ברנהארד שלינק "הדרך הביתה". אלא שלא כמו בספרו הקודם, המצליח כל כך "נער קריאה", אני מוצאת עצמי מוצפת תחושות של אמביוולנטיות לנוכח תיאור ה"טיפוס" הגרמני וכמיהתו לשוב הביתה. הספר עמוס בסיפורי מאבק פנימי כמו גם חיצוני סביב התשוקה לשיבה, להתיישבות סופסופית ורגועה במקום אליו שייכים. אלא שלא כמו בנער קריאה איני מוצאת עצמי נסחפת עם כמיהתו של הגיבור, פטר דבאואר, ואני תוהה מדוע לאורך הספר מלווה אותי התחושה המעיקה שמסעו הטרחני של הגיבור לא עושה לי את זה. שלא ממש איכפת לי אם הוא מוצא את מקומו בעולם או שהוא ממשיך, בליבו, לנדוד.

במפגש הסדנה אמש עלה דיון באשר ליכולת ההזדהות של קורא עם דמות הגיבור. ישנם כמובן אספקטים רבים שניתן להרהר בהם בהקשר הזה. הדיון שלנו נסב סביב מערכת ערכים. מה מבחינה זו מיוצג בתוך הסיפור והאם מאפשר הזדהות?  לא פעם נעור בנו הצורך להרהר במערכת הערכים של הסופר. זה מיותר, מן הסתם, משום שמספר הסיפור איננו בהכרח מייצג את הערכים של הסופר עצמו. ובכל זאת, בדרך משל, במקרה שאדולף היטלר בכבודו ובעצמו כותב סיפור עלילה בדיוני, מן הסתם לא נוכל להתעלם מעובדה זו.

מדוע אם כך הצליח נער קריאה (כמו גם ספרים אחרים של מחברים גרמנים שכותבים על המלחמה) לטשטש את המחשבה על זהות הכותב ועל עולם הערכים שלו, על הזדהויותיו ודעותיו, ולאפשר עניין בקורות הגיבורים? מדוע לאורך הקריאה של השיבה הביתה אני מוצפת שוב ושוב ברגשות מבלבלים של 'את מי מעניין עולמו המיוסר, הבודד, הכאוטי של הגרמני הזה? למי אכפת מסבלו ?' המחשבה היחידה המתבקשת  היא שהמועקה והבלבול של מר דבאואר אינם משכנעים או מעציבים אותי משום שהספר אכן טרחני, תימת הכמיהה הביתה חוזרת על עצמה שוב ושוב בדרכים דומות מדי, נשזרת בתוך עלילות המשנה בלי גיוון או הסוואה מספקים, ועוד ועוד ליקויים שלא אדון בהם כאן. בקיצור, גם אם היה מוצאו של הסופר מאי מרוחק, לא מוכר ונטול היסטוריה אלימה, הייתי מן הסתם חשה אותה אי נחת.

 

 

 

 

Share Button

להוליד דמות

דמות2

בשני המפגשים האחרונים דיברנו על עיצוב דמות. אני עושה את זה כבר שנים בסדנאות הכתיבה. יש אפילו קטע די מזעזע שאני מדגימה בעזרתו איך ניתן לעצב דמות דרך שלל פעולות אכזריות במיוחד. וזה עובד. כלומר מזעזע. אבל במפגש האחרון נפתח דבר מה נוסף שהעלה לדיון את אפשרויות הנגיעה הסמויה, העדינה, הסובלימטיבית אם נרצה כדרך ליצור איש, אישה, רך נולד, חפץ או נוף כדמות שיש בה ממש. לעתים אין צורך בצביעה צבעונית, ישירה  וזועקת, אלא דווקא בתיאור דק, אנלוגי, דרך  משהו שמעיד על הדמות (כמו הנוף שמקיף אותה, המאכל האהוב עליה, המוזיקה שהיא מתעבת).  לפעמים דרוש לנו שיקוף אמיץ, בוטה של שפת דיבור למשל, משהו שמאתגר להתמיד בו ודורש שקידה ולעתים אף כושר המצאה ("שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה). ופעמים -ועל כך שוחחנו אמש בשעת המפגש- דרושה רק מילה, אנחה או לחישה כלשהי, או משפט שתאמר דמות, והוא יעיד על עולם ומלואו, יעיד עליה. די בכך שדמות תגיד משהו כמו: "זה לא בשבילי," ונדע כיצד היא מבדילה עצמה מאחרים, משהו על השפה שלה, על הבחירות שלה, ועוד. מן הסתם נבחר בתהליך הכתיבה אלמנטים נוספים, נגוון ונבחן מה עוד דמות צריכה כדי להיוולד. אבל אמש הבנתי שוב עד כמה דווקא נגיעה קלילה ואגבית עשויה כביכול להידלות ממעמקיה של דמות, מליבת קיומה, ולהשכיח מאתנו שמן הסתם היא כלל איננה קיימת. זה מה שאנחנו מבקשים להוליד.

,

Share Button

באי. בחורף.

לבד

 

ככה הרגשתי במשך שמונה שנים, בחורף הרחוק אי שם. למרות שהייתי צעירה ומשתוקקת וסקרנית וגם לא פעם שמחה, בכל זאת היתה תחושה של אי; שהעולם- אם רחש אי שם- היה מעבר לאופק. במשך שנים אחר כך תהיתי לפשר התחושה שהסבו החורפים הללו. נוף קרחי מלוא העין, פתותים מונחים בכבדות על ענף, נערמים ונערמים עליו עד שנשבר. לא פעם ליווה צליל רך של התפצחות מסע רגלי בתוך השלג העמוק. הנהר קפא, הגשר המתוח מעליו גם. באחד הערבים התנהלתי על פני אחד הגשרים בדרכי להנחות קבוצת קריאה. דצמבר, חמש אחר הצהריים וכבר עלטה עמוקה. ככל הנראה לחצה רגלי מעט יותר מדי על דוושת הגז והמכונית האיצה ופתחה בפיזוז חסר שליטה עד שהסתחררה סביב סביב ונעצרה כשחוטמה תחוב בתוך מעקה הברזל שרק כעבור זמן הבנתי שהציל את חיי.

החורפים הללו היו ארוכים. הטמפרטורה צנחה לעומק מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והמכוניות בחניה חוברו לרשת החשמל כדי שלא יקפא מנוען. יציאה מהבית היתה כרוכה בסכנת נפשות והצריכה התעטפות לאו דווקא מרובת שכבות אלא עשויה מבדים מבודדים דמויי ניילון, כעורים ומרשרשים.  עקבות שרטטו שביל מעקב ברור בתוך השלג, אבל הדי הפסיעות נבלעו, והס נמשך ונמשך שלט בכל, והעולם הצפוני הזה הרגיש כמו בית קברות ענק. וכמו אי.

הרחק הרחק התגלגלו חיים, טובלים בקייצים עליזים ומשובבי לב. ואני כל כולי השתוקקתי לשוב ולהיות חלק מהם. אילו ידעתי אז ששיבה פירושה יהיה שברון לב ואכזבה. אילו רק השכלתי לאהוב את יופיו של הקרח על פני הנהר, את לובנם של הפתותים, את ההד הנבלע של פסיעותי בשלג, אולי היה הדבר מסייע לי בשארית חיי, ומקל עלי למקם באופן מדויק יותר היכן הוא ומה הוא באמת אי.

Share Button

לא רואה, לא שומע, לא…

לא רואה לא שומע

בשבוע שעבר טבעו שתי ספינות ועליהן מאות פליטים. boat people,  הם מי שנמלטים בדרך ים בתקווה לזכות במעמד של פליטים פוליטים באחת ממדינות המערב. לא זכור לי שמישהו דיבר על כך, שהמדיה הזכירה את העובדה שיותר מארבע מאות פלסטינים מעזה טבעו מול חופי איטליה בניסיון להימלט מהכלא הביתי שעל אף שחרב הוא עדיין סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.

מצחיק מה שהרגשתי לשבריר שנייה כשהקריא לי אישי את הכתבה: קנאה! אמרתי לעצמי, הלוואי שלי היתה האפשרות לזכות, אולי, במעמד של פליט בארץ טובה כלשהי. ומיד אחר כך הלקיתי את עצמי במחשבתי: איזו שטות גמורה לקנא במי שגורלם נורא כל כך. ולהימלט בתנאים נוראים, תוך סיכון למוות מזעזע בטביעה בים סוער. הרי אילו התאמצתי מאד יכולתי להוציא דרכון זר כלשהו ולנדוד בדרך נוחה לארצות ים.

במחשבה נוספת הבנתי שלא קנאה חשתי אלא דבר מה אחר, חבוי יותר: אדם הופך פליט שלא בטובתו. שלא ל-טובתו בשום דרך. מליון ושמונה מאות אלף הפליטים בעזה -אני חשה- אוחזים במצפוני. מי שנוטל על עצמו את הסיכון להימלט משם טוב עושה. אני למעשה מריעה לאומץ, למרות שיותר מעוז רוח ההימלטות היא מתוך ייאוש. ובכל זאת אני מחזקת את מי שאומר לעצמו טוב מותי בים מחיי בגיהינום הזה. אני מחזקת את ידי כל מי שיצליח להוליד לעצמו חיים חדשים. אין לי אמון בהבטחות הגרנדיוזיות לבנית עזה מחדש. זה ייארך שנים. הזמן חולף לאיטו בתוך הזוועה. ולמרבה האירוניה גם לי אין זמן להמתין כאן עד שירהיב מישהו שם למעלה לשנות כיוון. אולי גם אנחנו נארגן ספינות ונפליג. הלוואי שהיה לי אומץ. או: אילו היה הייאוש נורא יותר, היה מוליד תעוזה? כולנו, הם בעזה וגם אנחנו מהעבר הזה באותה ספינה. מי למעלה (מחלקה ראשונה) מי למטה.

Share Button

"האחים גרים"

אגדה גרמניתמישהו יכול לגלות לי באיזו אגדת ילדים מדובר? מהאותיות המסולסלות, התמונה הנאיבית והכריכות הנוספות בחלון הראווה, כולן באותו סגנון – מתבקש שאלה ספרים ישנים. גם התאריך על אחד מהם, 1932 מעיד על ימים אחרים. מן הסתם היתה אם מספרת לילדה על גמדון ושדונים ומלאכונים עד שנרדם.

לפני כ-10 שנים נכחתי בכנס על טראומה שהתקיים בברלין. המחקר האחרון שהוצג היה מפי פסיכולוגית גרמניה בשנות השישים שלה, שדיברה על ספרי ילדים בגרמניה. היא לא חששה לדבר גם על התקופה ההיא, וניסתה להסביר את ה"אופי" הגרמני בהתבסס על אותן אגדות. די נאמר כבר על אגדות "האחים גרים" ועל הדמויות המאיימות שגודשות אותן. משום מה נדמה לי שהכריכה בחלון הראווה הזה מרמזת על סיפור מלבב, רווי עדינות ולא ממש מפחיד או מרושע. אבל אין לדעת. אותה חוקרת טענה שמשהו במרקם הבסיסי של אגדות הילדים בגרמניה מאפשר שימוש ברשע מופרז, מעוות, שחולף על פני גבול השובבות מבלי לעפעף. לא זוכרת את המלים המדויקות, אבל כך בנתה החוקרת את התזה שלה שהעם הגרמני מקבל רשע כמובן מאליו ולא מהסס לחשוף אותו בפני ילדיו.

על הכפרים הקטנים והמנומנמים של מזרח גרמניה יורדת כל ערב אפלולית עכורה ומאיימת, לרגע נדמה שעוצר הוטל על התושבים, וכל מי שיפר אותו יומת. במשך עשרה ימים שוטטנו בין בתי אבן בעלי גגות רעפים, חימר וצפחה, בחלונותיהם וילונות תחרה דקים שמאחוריהם חושך. לרגעים חשבתי לעצמי שלא עוצר הוטל כאן אלא הגלייה רבתי, או רצח המוני או…על כל פנים פרחי הגרניום, הדליות וההרדוף (ספק אם מישהו מודע שם לרעילותו), וכרי הדשא האינסופיים, לחים מזרזיף מתמשך – הכל יפה כל כך, ומושך את העין, ושקט. ורעיל. ומפחיד. ובעוד עיני חולפת על פני עוד ועוד מאותו הדבר ומסרבת לשבוע ממנו, הבנתי את משמעות המחקר שהוצג באותו כינוס. היופי, חשבתי לעצמי, הוא אך תפאורה של כיעור הטמון מאחורי החלונות האפלים. ומה שהחל כשאלה איך ייתכן שמי שעשה את הנורא מכל נראה יפה כל כך, ולעומתו מי שנרדף והיה שנוא נותר כזה ואף הפך בתוך דור לרודף מרושע ועיקש שמסרב להתנער מגורלו המכוער? הפך בסוף עשרת ימי השוטטות למחשבה שמוטב מן הסתם לספר לילדך אגדות עם ענוגות שמאוכלסות בדמויות רוחשות טוב. עדיף כמובן לא לספר להם את "האחים גרים". ובכל זאת, אולי אין זה משנה איזה שקר תמכור לרך יוצא חלציך. טוב או רע, ממילא יגלה בעצמו את מה שישתוקק לגלות. מאחורי חלונות אפלים או בקדמת הבימה גם כיעור הוא עניין של בחירה

 

Share Button

אש בפרברים

חייזרים

כשהתחלתי לחשוב על הפוסט הזה היתה עדיין האש בפרברים. ושוב נדמה היה שמלחמה היא עניין לסרט מדע בדיוני. עכשיו כבר פשטה האש בכל.  האקט הברברי של לשרוף מישהו מבפנים הופך במופרכותו למטפורה של מה שאני מרגישה עכשיו: בוערת מבפנים.  רוצה להגיד, אי.טי. גו הום! ולהיות אי.טי. ולהרגיש בסדר לשוב אל עצמי, לכל מקום שבו הפנים ישקוט ויירגע, ויפסיק לבעור. טיפש מי שמאמין שככה ניתן לפתור את זה. הרי אפילו נפוליאון הקטן- גדול שקע בערבות השלג של ארץ זרה, ונאלץ לבסוף להכיר בתבוסתו. די להתבוסס! שני ייאושים מחמיצים מפגש, מחמיצים פעם ועוד פעם את האפשרות להכיר קודם כל את  זה שלנו, ואז גם את ייאושו של האחר. או אולי להיפך. לא יודעת מאיפה כדאי להתחיל. שהרי אנחנו עושים פרצופים מול מראה. אולי ליצן רפואי נחוץ לנו, שיסייע להכיר בהשתקפויות. אולי סחבה למרק בעזרתה את כתמי העכירות. פרצוף מול פרצוף, ייאוש מול ייאוש, רגע לפני שהיא נשברת.

Share Button

תמונה משפחתית

ב-10 ליולי ייערך ערב הקרנה של ארבעה סרטי וידאו קצרים שיצרנו, משתתפי קורס "טייק 48" ראשון מסוגו, שהוצע על ידי עמותת "זוכרות". אני לא יכולה להבטיח שעכשיו סקורסזה ישכור את שרותי לעריכת סרטו הבא, אבל אני יכולה לאמר בפירוש שגיליתי במסגרת הקורס כמה דברים חשובים על עצמי. הדבר החשוב, אולי היחיד שאני מבקשת לדבר עליו כאן, הוא הקשב הכפול. זה שנים אני אומרת לעצמי ולמשתתפים בסדנאות הכתיבה שלי, שחיוני לכתיבה שלנו שתדבר את מה שאנחנו מדמים לעצמנו כאמת שלנו. הקורס "טייק 48" אתגר באופן קיצוני את המחשבה הזאת, עד שנאלצתי למצוא איזון עדין, מחודש, בין ההקשבה פנימה להקשבה החוצה. הארועים שמתרחשים סביבנו יום יום מציפים ומאיימים על ההתבוננות פנימה. תכופות אני שואלת את עצמי עד כמה אני רוצה שחיי הכתיבה שלי ייצבעו על ידי החוץ הנורא. עד כמה אני מאמינה שאמנות אמורה להיות חברתית, מה באמת היא משיגה ככה וכמה אותנטית היא תהיה כשתחצה את הגבול הדק ותהפוך לפתע, מבלי משים, למגוייסת?

במשך שנים חיפשתי דרך שלב בין אקטיביזם לאמנות בדרך שלא תפגע ביצירה ובכל זאת יינתן ביטוי גם למה שאני מאמינה בו, ובלי שתבואנה זו על חשבון זו. זה כמובן התברר כבלתי אפשרי. עצם החשיבה על אמנות ככלי לביטוי של "משהו", של השקפת עולם למשל,  מסכן את האותנטיות שלה. אבל ההצטרפות שלי לזוכרות הולידה בכל זאת אפשרות חדשה שמדברת את שני העולמות, יצירה וחשיבה מוארת, פוליטית נקרא לה. זה לא מושלם, לא פעם מעורר קונפליקט (שזה דווקא נכון ליצירה, שהרי אנחנו כותבים את ומתוך הפצע) אבל אני חושבת לעצמי שלראשונה נחתתי על מצע רך ומערסל  יותר. האיזון אכן עדין, מגשש  את דרכו וגם מפחיד, אבל מעבר לחשש מתקיימת לאחרונה מחשבה חדשה: סוגות היצירה שאינני מנוסה בהן, כלומר שאינן פרוזה (וידאו למשל) מקלות עלי את החיפוש.

הערב יהיה מרתק, הסרטים נפלאים, מדברים כל אחד בדרכו חיפוש של הקול הנכון, המתאים, שמשלב בין הנוף הפנימי על יופיו ועוולותיו, לחוץ -שגם בו שפע משני אלה.

הנה המודעה, מחכה לראותכם.

הזמנה מעוצבת סופית 1

 

Share Button

שבועת הרופא

בובה על כיסא

באחד הבקרים השבוע הגשתי את זרועי לאחות המעבדה בקופת חולים, והיא חוררה אותה בעדינות ושאבה ממנה מבחנות אחדות, מספרת לי תוך כדי דבר מה ששבה את לבי, עד שהוסחה דעתי לחלוטין מהעניין שהיינו שתינו נתונות בו. לפני מספר שנים, בניו יורק,  משך ציור אחד את תשומת ליבה. הציור היה דימוי כלשהו של שבועת הרופא (זו המיוחסת להיפוקרטס, אבי הרפואה). לשאלתה כמה עולה היצירה, ענה  האומן, 60 דולר. לא שהציור נחשב יקר מדי בעיניה, אלא שבמוחה חלף הרהור מבעית, 'ומה אם אכן אתן אותו לבני, סטודנט לרפואה, והוא, בסופו של דבר, לא יימצא עצמו רופא?' היא ויתרה על הרכישה, ובחרה לבנה מתנה אחרת. היום, סיפרה לי בעודה שולפת מזרועי את המחט ומצמידה לה פיסת צמר גפן ספוגה בנוזל חיטוי, כשהוא מסיים את לימודי ההתמחות שלו ברפואה, אני נזכרת בצער באותה יצירה שחששתי לרכוש.

אותה התלבטות אימהית, אנושית, שאתגרה את אזורי הנוחות של אחות המעבדה, אשת מקצוע מופלאה ואדם נחמד במיוחד, לא מניחה לה מאז. האם לא בטחה בבנה שאכן יסיים את לימודיו? אולי עלולה היתה אותה רכישה לעורר פחדים מיותרים בלבבות? ותקווה קטנטונת התגנבה ללבי כשקמתי ללכת מכיסא הכאב המדומיין, עליו הנחתי בחשש דקות קודם את גופי: שהרופא, שהוא בנה לכל דבר, מאתגר אף הוא את אזורי הנוחות שלו, ונאות לקיים בינו לבינו דיון כן ונוקב, ומסרב להזין בכפייה את מי ששביתת רעב היא דרכו הנוראית והיחידה למחות כנגד עוולה ברורה.

Share Button

ציור מצייר ציור

גראפיטי נערה

דמות מצויירת שדמות מצויירת מציירת אותה. קודם כל מבחינת הנוחות. מישהו נוטל עליו את המעמסה השבועית הזאת של להמציא את עצמך כל פעם מחדש. כביכול מישהו מספר סיפור במקומי. ושנית, הרעיון הויזואלי שמכתיב את הטקסט, שמגרה אותו, מעודד לידת מלים. זה לא חדש, כמובן, רק שאני התוודעתי אליו לא מכבר, באחד המדורים בעתון "הארץ", ונדלקתי. ועוד דבר מה: אני חושבת שמבחינה טקסטואלית אפשר לדמיין את הויז'ואל הזה כתמונה של "מספר יודע כל", שאומר שמישהו שיודע הכל על העלילה לוקח על עצמו לספר אותה, אבל בוחר אילו פרטים לחשוף בפני הקורא. לא בטוחה למה התמונה של מצוייר מצייר ציור- מהדהד את זה. אולי משום שמספר יודע כל נוכח לא נוכח ביצירה, כלומר דמותו איננה בהכרח נוכחת במציאות של הטקסט, או שהיא נוכחת באופן ספורדי, חלקי, חמקמק. אבל אנחנו בכל זאת נאמין לה. גם הדמות המצויירת המציירת את הנערה שעל הקיר חמקמקה בעינינו. לרגע היא מציאות לרגע איננה. אבל אנחנו מאמינים לה. לא?

Share Button