מה שליבה בחר

סיפור חדש הולך ונתפר במוחי. הולך ונתפר וקורם ונערם ומתפענח. פעם מזמן, כשראיתי את אותה נערה בהירה, בהויה, עצובה, יושבת בקרן רחוב ושק שינה פרוש על רגליה, חשבתי: המראה הזה יהפוך לפתיחה של הספר הבא. עדיין לא ידעתי מה במראה שעל פניו חלפתי למשך הרף שבה את לבי. לא שיערתי שיקנן וישתרש וישתייר בעוצמה שכזו זמן רב כל כך, ובינתיים הוא עדיין הפתיחה של הספר הבא (אבל מי יודע?).

אחר כך הבנתי שהגירה הוא אחד הנושאים שאני מבקשת למפות. זה השדה אותו אני רוצה להבין. אולי בשל העובדה שאני עצמי הייתי מהגרת of sorts במשך לא מעט שנים (ואף כתבתי על כך רומן אחד, מנקודת מבט שונה, נעורי היו אז בלבה של עלילת "חלונות כפולים"), ואולי יותר בשל העובדה שהעולם כולו מערבל, מנפה, מנייד ללא הרף את תושביו, ואף אני במחשבה נותרתי מאז אותם ימים רחוקים מהגרת או תאוות הגירה בלתי נלאית, ובמוחי אני נדה.

נדמה היה שמראה של אותה נערה לא התאים למקום בו ישבה. שיערה הבהיר האסוף היטב, פניה החלקים, הנקיים מאיפור, חולצתה הלבנה ללא רבב, ושק השינה הכחול החדש הפרוש על רגליה, ואולי ישיבתה הרכונה, שם בצינת קרן רחוב לונדונית, עיניה הכחולות הלטושות בעוברים ושבים, ספק בוהות ספק תוהות איך הגיעה לכאן, כל אלה ועוד דבר מה שעד היום אינני יודעת מה הוא- משכו את לבי. על כל פנים אחרי שוך הסערה שטילטלה את לבי בעקבות צאת הרומן האחרון "על בהונות", אני מתפנה עכשיו שוב (שכן חלקים נרחבים של העלילה כתובים כבר…) אל אותה נערה, ומנסה לראות איך אוכל להשיב אותה לביתה. ואולי נכון יהיה לומר שאני מקשיבה לה ומנסה להבין לאן איה בת ה- 17 רוצה ללכת. שכן אולי חיי נדודים, הגירה, זרות הם מה שליבה בחר? או שהיא פשוט מבקשת לחזור הביתה? והיכן הוא הבית שאולי אליו היא כמהה? ומי הם בני ביתה שממתינים לה, שמחפשים אותה ודעתם נטרפת עליהם בשל היעלמותה?עוד כברת דרך לפנינו, אבל איה ואני קשרנו ברית ומבטיחות זו לזו שבעוד זמן לא רב נבין.

 

Share Button

חבר שלי

המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי לי, מדמה את הדמות הרכונה, מתמסרת אולי בתוגה לתחושת הכישלון, שומטת לרגע את מסעות ההצלחה האדירים, גלי הסגידה שהיא עטופה בהם במשך שנים על גבי שנים: קינאה.

שכן, איך אתה מקיא אותה מתוכך, מטהר עצמך ממנה? ואולי אין דרך להיטהר ממנה? אולי כדאי יותר לחבוק אותה, להכיר תוך כדי שיחה עמה בנוכחותה הצורבת ואז תחפץ ותתרצה.. זה מה שאני מתאמצת כבר שנים לאמץ. "קינאה מעובדת" היא מכונה אצלי, ופחות צרות עין. שהרי להעלים את שתיהן אי אפשר, אז לפחות לשכן אותן בתוכנו בנינוחות. וזה מה שאני מאחלת למי שיצא וידו על התחתונה (באופן רגעי כמובן, שהרי עוד יבואו זכיות רבות וטובות). מאחלת לו, לי, לכולנו, שתתעצם אצילות הנפש שבזכותה עלה בידו לברך בחן, כמעט בחמלה את הזוכה המאושר, שנזכה כלנו ללמוד ממנה, נדע להריע למנצח גם בעודנו חשים דחוקים מעט בשורה עורפית.

Share Button

חולה האדון

כבר חודשים שהוא מפרפר בין חיים למות. וזה נורא. כמובן נורא כי אני קשורה אליו, נימי נפש משחקים לטובת שנינו. לפחות כך אני רוצה לחשוב. דרכו אני הרי משוחחת אתי ואתכם. זו הדרך המועדפת עלי. והנה שתיקה: והכי נורא זה שהוא לא מרשה לי לסייע לו, הבלוג. מבכר את השתיקה הזאת, אולי. אבל אני לא אניח לו, כמו עם  "הפחד מהדף הלבן"- לא אניח לו עד שיתרצה ויחלים ואני אשוב לשוחח. אתו ואתכם.

Share Button

הדרך למעלה

hnh-t-ccuer-12מהצצה חטופה ניתן לחשוב שהיא צונחת לאיטה מטה, שהמטרייה היא זו שתמנע התרסקות. אבל על פי כוון מחיקת הרוח או העננים שהיא נושאת, או טיפות הגשם- אפשר להניח שהכיוון הוא דווקא המראה. מאחורי חלונות דמויות ביזאריות משקיפות עליה, מלוות אותה בדרכה, אולי היא בכלל חולמת. ועל כל פנים אין לדעת אם שוחרות רע הן או שאינן מזיקות. התמונה גורמת לאי שקט, למרות שלא ברור מדוע. יהיה בלי ספק מי שיאמר, ובצדק, תלוי איך מסתכלים על זה. אני נוטה להיבהל. אני, בכלל, לא הייתי ממריאה מול חלונות אפלים שכאלה, לבדי בגשם. גם אין לי מטריית פלא שכזאת.

התמונה היא טקסט בשפה ויזואלית, שהצופה אמור לפענח. וכמו כל טקסט, ואפילו הוא בשפה מוכרת -אפשר שיתפענח ביותר מדרך אחת. כשאני כותבת יש בדעתי דבר מה שאני מבקשת לספר. אולם אינני יכולה להיות אחראית על כוון המעוף של הקורא שלי. יכולה רק לייחל שייהנה מהמסע.

 

Share Button

אפשר אחרת?

Jpeg
Jpeg

היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו- חשבתי עליו שוב, לראשונה, בפעם המי יודע כמה. חשבתי, להשליך את התינוק עם המים, עם האמבט, בלעדיו, בלעדי. חשבתי, ניתן אולי גם אחרת? כלומר, שלא יהא ממני, לא שייך אלי כלל, דואה ביתמותו ומחפש את דרכו מבלי שאיש יודע מאיפה בא? אפשר, מן הסתם. אבל אני אינני יכולה.  "על בהונות" הוא התינוק שלי, יגדל או לא, ממני נולד, ובעוד שבועות מספר ילמד לעוף.

Share Button

כל הזמן הזה ("מסע", פרק 4 ואחרון)

Jpeg
זו לא מעין שאלה פילוסופית שמבקשת תשובה ל-"לאן נעלם כל הזמן הזה?", או הרהור מתבכיין (טוב, קצת מתבכיין) שמבקש את אותו פענוח. זו שאלה אמתית. איך ייתכן שחודשיים וחצי, שמתוכם הוקדשו כמעט חודשיים ל"מסע"- חלפו להם מבלי שהצלחתי להקדיש את הזמן הראוי, זה שהבטחתי לעצמי, לתיעודו?

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר ויותר מה להגיד), טווית העלילה, ייסורים ושעשוע, ועבודה.

במקום רחוק שמפלס את דרכו פנימה, זר וגם מוכר, זכור מביקורים קודמים ובכל זאת חדש בכל פעם. הסתגלות תוך הרהור, בהייה בשולחנות הסמוכים, בשברי שיחה, בצפייה אילמת, מתונה וממושכת במתרחש סביבי. בצעידה במעלה הגבעה בדרך "הביתה" ושוב במורד אל בתי הקפה למחרת בבוקר. באוויר הקריר המלטף (קלישאה שאין מהימנה ממנה לתאר את שלמות התחושה), במולד הירח ונדידתו, בהפיכתו לבועה שמשמונת ומחויכת שעקבתי אחריה מבעד לחלון הליילי. ובמערכות היחסים, בהיותי בתווך של חיים ואנשים, עליהם לא אכתוב מאומה, כי אילו- כך החלטתי- יאכלסו את הרומן הבא. וכן, יותר מכל, בצעדת הבוקר המוקדם, כמעט שחר באוויר הפריך הנוגע בקיפאון- אל גשר העץ ובחזרה, תוך איסוף תותי בר. שם התרחש הרהור נכון, שהפך את כל הזמן הזה לעצום מימדים ומשמח, אם גם לא תועד ממנו דבר.

 

Share Button

יומני היקר

יומן4חברתי אודרי משכימה זה שנים מדי בוקר כדי לכתוב ביומנה. במגירת שולחנה ובתחתית ארון הבגדים כמו גם במחסן שבמרתף ביתה ובבקתה שבגינה טמונים עשרות ואולי מאות יומנים כתובים בכתב ידה העדין. האותיות הצפופות מרחפות על פני דפים שרבים מהם כבר הצהיבו, מחוברות זו לזו כבמשיכה אחת ארוכה, כמו מבקשות זו את קירבתה של זו, כמו רק אם יתאגדו לדבוקה יוכלו לספר את סיפור חייה הסבוך של חברתי.

ומי אין סיפור חייו סבוך, רווי כאב וכמיהה, תשוקה לא ממומשת וכזו שמוטב לא היתה מתממשת? אולם זה שנים שאני מניחה ליומני ופותחת בו דף חדש רק כשדבר מה לא סובל התעלמות. יש דברים שהייתי רוצה לשכוח, שמקומם רק כחלק מוסווה בתוך העלילות  שאני רוקמת. בכתיבה הספונטנית, הלא מעובדת, שמעניקה מקום בלעדי כמעט ל"פרסונה" ומקדשת כתיבה נטולת עריכה- אינני  מוצאת עוד טעם. אמנם יומני רבים מספור, מאוכסנים גם הם במיני מקומות במרחבי חדרי, אחד תמיד בתיק שהולך אתי לכל מקום- אבל בכל זאת אין הכתיבה בו עניין של יומיום, ואין בו תיעוד צפוף, מעודכן של הקורות אותי. מחשבה נוספת אף מעלה את ההכרה שלמעשה זה מכבר מתועדים ביומני בכתב ידי הפרוע- שלפעמים אף לי הוא איננו ברור- בעיקר פרגמנטים מחייהם של אחרים, אפיזודות שנקרו בדרכי, מראות ששבו את לבי, ופחות מחשבות או ארועים שפקדו אותי. ואולי כדאי להקצות תקופת זמן מסויימת, אפילו קצרה וממוקדת שתיקבע מראש, כמעין תרגיל  שיכלול עיסוק יומיומי בכתיבה יומנית, לראות לאן זה יוביל ומה יתגלה. מעולם לא שאלתי את  חברתי אודרי איך העניין הזה עובד על פני רצף זמן. תיכף אכתוב לה ואבקש לדעת.

Share Button

מעבר

מישהו אמר לי שזה כמו לאחוז בסכין עצומה, לחפור עם שופל מתחת לבית, לחשוף יסודות, שורשים, כל מה שיש שם- ולחתוך. קעקעתי את היסודות ועקרתי כל מה שהיה שלי, עומד על כנו, פורח, גדל ומתהווה, משקר שיהיה שם לתמיד.

הבוקר הבטתי מבעד לחלון החדר, התריס היה פתוח מעט, מה שאיפשר לראשונה לראות את החוץ. בין הבתים הסמוכים זיהיתי פריחה מוכרת. בהיתי בה זמן מה, וידידות מחודשת נעורה, משיבה משהו ממה שהיה כל כך חסר מאז המעבר מהכפר לעיר. הפריחה האדמדמה נשענה על עלווה דקיקה וחיווריינית, מאובקת, מותשת מחום הקיץ האימתני. הנה, גם כאן, חשבתי בלבי, בלב מאפליית העיר, בתווך של עיפוש ובלייה, של סחי וחום מפוייח ומעיק, מתעקשת הפריחה לשמח אותי. ומשנמשכה בהייתי זקפו לפתע הפרחים את ראשם הדהוי, ניעה עדינה ושעשועי אור (ואולי תעתוע) שיוו להם בוהק ארגמני מצוייץ, כמו מסמנים לי שגם כאן אפשר. פתחתי עוד קצת את שלבי התריס כדי להיטיב לראות והודיתי להם.פרחים אדומים 1

Share Button

"על בהונות"

 

 

tuxpi.com.1424774154

מחר הוא יום חג. לא כזה שנודע ברבים או נחגג על ידי המון עם, אלא חג למביני דבר. מחר יתחיל הטיפוס מהישורת האחרונה אל הפיסגה, שם ייוולד ויהפוך כתב היד של הרומאן "על בהונות" לספר מודפס וכרוך, שיצא לאור. בישורת האחרונה התעכב מעט, עד שנמצא לו עורך ראוי. תייטיב עמו ההמתנה, אני מקווה, משום שלאותו עורך כדאי היה להמתין. וביום חגי אשב עם העורך בתקווה נרגשת לפענח את מה שראוי מתוך מה שכתוב, לפלס שביל בתוהו, לשרוג זה בזה צליבות נאותות שיבנו שלם מספק, מענג, אמין ומעורר עניין והזדהות. חג שמח.

 

Share Button

לא, אל…

חלום

אל תוותר על החלום. כמה קלישאתי שזה יישמע. אני מדברת על חלומות בכלל, אבל במיוחד, בראש ובראשונה (כי זה החלום האנוכי שלי) על הכתיבה. אמש התקשרה אלי בוגרת של אחת הסדנאות וסיפרה על הגעגוע. שוחחנו זמן מה על ההכרח הפנימי הקיים שם בנבכי הנבכים של הפנים, המבוכים של הבפנים, ומציק. ודיברנו גם על מסגרת חיצונית שמארגנת הכל, ש"מאלצת", שמפגישה את הכותב/ת עם עצמו/ה ועם נבוכים אחרים. השילוב הזה, היא אמרה, בין הפנים לחוץ מייטיב ומסייע. ואני מאמינה בהגשמת השתוקקות בכל דרך  מייטיבה שהיא.

אני מאמינה גם בעזרי קריאה למיניהם, ומדי פעם מציינת את הטובים שבהם. הנה יצא אחד חדש, והוא של הסופרת, העורכת, ומנחת סדנאות הכתיבה ארנה קזין. בבלוג הנפלא שלה מחשבות על כתיבה מספרת קזין על הספר, ועל כוונתה לתעד את מחשבותיה ואת תרומתה לעבודת יחסי הציבור על הספר.

הן הספר והן הבלוג הם מבחינתי קריאת חובה לחולמים.

הקישור לפוסט המדבר על הספר:

http://ornacoussin.co.il/2015/01/04/475/

 

והכריכה:

 

Share Button