קונפליקט

קונפליקט

זו ללא ספק "דמות". לא ברור אם מי שהגו אותה ציפו שמיליונים ברחבי העולם יהפכו אותה לבת לוויה ומיומית שכזו. כל סופר, ואפילו רב מכר, יתפלל לעצב דמות שרבים כל כך ייקשרו אליה, יזדהו אתה, יזהו אותה.

אז איך הפך הליצן הזה ל"דמות"? ככל הנראה בשל הנראות ההיסטרית שכפו עליו, לבושו, הבעתו, כל מה שחיצוני במקרה הזה. למעשה אין פה דמות ספרותית שמקיימת את עצמה, שמתפתחת ומוליכה אותנו בעקבותיה ממקום אחד למשנהו ב"עלילה" הקלושה שהומצאה למענה. ובכל זאת אנחנו שם, משתהים על המראה, ומדי פעם גם משתכנעים להיכנס ולפטם עצמנו במה שהיא מייצגת.

אבל מעל לכל לא יכול הליצן להוות דמות ספרותית משום שחסר לו משהו בסיסי שבלעדיו לא יהפוך לעולם לסיפור ממש: מיסטר מק'דונאלד נטול קונפליקט. הוא לא מתפתח כי כלום לא מציק לו, הוא לא נאבק, לא עם עצמו ולא עם הזולת. ככה שאין אפשרות שהליצן עם החיוך הקפוא, המטופש, והטקסט ה"רזה" שלו יוכלו למשוך חוט עלילה משכנע ומעשיר. ובכל זאת, המעט שהוא מייצג חשוף ומוכר (מלשון ידוע וגם מלשון סחיר…)יותר מרוב העלילות שאנחנו מקדישים להן את מיטב שעותינו. לך תבין.

Share Button

להוליד דמות

דמות2

בשני המפגשים האחרונים דיברנו על עיצוב דמות. אני עושה את זה כבר שנים בסדנאות הכתיבה. יש אפילו קטע די מזעזע שאני מדגימה בעזרתו איך ניתן לעצב דמות דרך שלל פעולות אכזריות במיוחד. וזה עובד. כלומר מזעזע. אבל במפגש האחרון נפתח דבר מה נוסף שהעלה לדיון את אפשרויות הנגיעה הסמויה, העדינה, הסובלימטיבית אם נרצה כדרך ליצור איש, אישה, רך נולד, חפץ או נוף כדמות שיש בה ממש. לעתים אין צורך בצביעה צבעונית, ישירה  וזועקת, אלא דווקא בתיאור דק, אנלוגי, דרך  משהו שמעיד על הדמות (כמו הנוף שמקיף אותה, המאכל האהוב עליה, המוזיקה שהיא מתעבת).  לפעמים דרוש לנו שיקוף אמיץ, בוטה של שפת דיבור למשל, משהו שמאתגר להתמיד בו ודורש שקידה ולעתים אף כושר המצאה ("שום גמדים לא יבואו" של שרה שילה). ופעמים -ועל כך שוחחנו אמש בשעת המפגש- דרושה רק מילה, אנחה או לחישה כלשהי, או משפט שתאמר דמות, והוא יעיד על עולם ומלואו, יעיד עליה. די בכך שדמות תגיד משהו כמו: "זה לא בשבילי," ונדע כיצד היא מבדילה עצמה מאחרים, משהו על השפה שלה, על הבחירות שלה, ועוד. מן הסתם נבחר בתהליך הכתיבה אלמנטים נוספים, נגוון ונבחן מה עוד דמות צריכה כדי להיוולד. אבל אמש הבנתי שוב עד כמה דווקא נגיעה קלילה ואגבית עשויה כביכול להידלות ממעמקיה של דמות, מליבת קיומה, ולהשכיח מאתנו שמן הסתם היא כלל איננה קיימת. זה מה שאנחנו מבקשים להוליד.

,

Share Button

אל, אמונה וזהות

כריכה 2

תשעים תורמים לספר היפהפה הזה. אלי ויזל כתב את ההקדמה, המשקפת את עוצמתו של כותב ייחודי. כותבים מהארץ ומהעולם, ( מאבי דיכטר, עליזה אולמרט ומירב מיכאלי, למשל, וגם הסופרת הנפלאה אווה הופמן שספרה "זרה בין מלים" שינה את חיי). ועוד רבים, כולנו התבקשנו לספר על השפעתה של השואה על חיינו ועל מקומה ביצירת זהות אישית. למען קוראי העליתי כאן את הפרק הקצרצר שכתבתי אני.

אפשרות הולדתו של הספר הזה נודעה לי במהלך ארוחת ערב עם העורך מנחם רוזנשפט, שגם לו פרק בספר. במסעדת בשרים ניו יורקית, קיפאון וחשכת דצמבר בחוץ, הוא סיפר לנו את סיפור הישרדותו הלא יאומן של אביו. אחר כך ביקש מאישי וממני ל"תרום" כמו שהוא קרא לזה- כל אחד פרק. אני, שמנסה זה שנים בהצלחה מפוקפקת לנוס על נפשי מהשפעתה של השואה על חיי, נקראתי לפתע לשוב למחוזות האימה האלה. אז שבתי. זה היה מפתה מכדי לסרב. וטוב שכך עשיתי. הספר חשוב ועשיר והוא מביא מגוון התייחסויות אישיות לגמרי, מסיפור של הורים ניצולי שואה ועד לנושא כמו שואה וארוטיקה. יש החוקרים את זה, יש המדברים ומדברים על זה, יש מי שנשמו ועדיין נושמים את זה, ותו לא. וזה די והותר, תאמינו לי.

הפרק:

Whispers of the Dead: from Trauma to Art
By Ilana Weiser Senesh

I often confess that when I don't write I become ill. I actually come down with a fever. Writing keeps me sane. When I write I feel I touch eternity.

My latest novel, “On Tip Toes,” deals with an obsessive character, Daniel. I wrote it five times over long years, during which I wrote many other texts, novels, plays and scripts. Yet this text in particular haunted me and became itself an object of obsession. More than once I was told to find solace in weaving other plots, but I simply couldn't. Something in Daniel's journey into self-destruction required a bold expression and a closure. I had to find out how his growing up in a post-traumatic Holocaust surviving family shaped his personality and affected his life. I had to probe into similarities and differences between Daniel's life and mine.

My fiction often succumbs to characters whose childhood was spent in a home where hushed voices of the dead oozed from the walls. Holocaust survivors and their kids spent their days and more so their nights listening to cries of murdered loved ones. Living families could not offer comfort, nor did they serve as a substitute or compensation for all they had lost. And we, children of survivors, were poorly patched up, fragmented reminders of a bereaved past.

If people cannot express their traumatic experiences, symptoms are bound to emerge. Artists are no exception. The struggle between the need to remember and the tendency to forget bears dissociation, which probably will turn into rites of enactment and somatic expressions. With some luck, and because there is no other solution to the unbearable load and sense of suffocation, artistic production will provide both a means of processing and digestion of those raw materials. It will also envelop the artist with a sense of calm and momentary satisfaction from the impingements of her parents’ traumas, and enables her to better cope with life.

In my novel “An Inner Course,” I further explored the relatedness between life and text, through the work of a writer, Michael, who survived a mother he had not remembered. Michael uses his writing in order to reconstruct an enigmatic, drowned and forgotten life story. Because he is a child survivor his trauma is too terrifying to keep back symptoms of mental illness. Nevertheless, despite the lack of a coherent story, he does manage to carve out a life through the numerous plots he concocts. Yet how do Michael's protagonists help his pursuit of a substitute personal story? Furthermore, how do Michael and all my other characters help me negotiate post Holocaust life?

The interrelatedness between life and art, or inter-textuality between a writer's biography and literary fiction in this case, bears witness to an inherited and insoluble combat against a sense of an inescapable Apocalypse. In my mind art is thus harnessed for the benefit of fictitious souls as well as for healing the real, haunted me.

After reading my first novel my mother asked me in tears: “Was I such a bad mother to you?” I replied that the book doesn't tell a personal story, but rather is an integrated mapping of a traumatic mental landscape that blends the collective with the personal, something that took place in the life of many people I knew as a child, not necessarily in my own home.

The accompanying witnesses of my artistic journey are both the fictional characters and my real readers. Their presence fills in the void left by the Dead. For me this is the way to heal trauma, or at least free myself from its grasp. My fictional characters have to pay the price in order to enable me to live and write.

 

Share Button

באי. בחורף.

לבד

 

ככה הרגשתי במשך שמונה שנים, בחורף הרחוק אי שם. למרות שהייתי צעירה ומשתוקקת וסקרנית וגם לא פעם שמחה, בכל זאת היתה תחושה של אי; שהעולם- אם רחש אי שם- היה מעבר לאופק. במשך שנים אחר כך תהיתי לפשר התחושה שהסבו החורפים הללו. נוף קרחי מלוא העין, פתותים מונחים בכבדות על ענף, נערמים ונערמים עליו עד שנשבר. לא פעם ליווה צליל רך של התפצחות מסע רגלי בתוך השלג העמוק. הנהר קפא, הגשר המתוח מעליו גם. באחד הערבים התנהלתי על פני אחד הגשרים בדרכי להנחות קבוצת קריאה. דצמבר, חמש אחר הצהריים וכבר עלטה עמוקה. ככל הנראה לחצה רגלי מעט יותר מדי על דוושת הגז והמכונית האיצה ופתחה בפיזוז חסר שליטה עד שהסתחררה סביב סביב ונעצרה כשחוטמה תחוב בתוך מעקה הברזל שרק כעבור זמן הבנתי שהציל את חיי.

החורפים הללו היו ארוכים. הטמפרטורה צנחה לעומק מינוס ארבעים מעלות צלזיוס, והמכוניות בחניה חוברו לרשת החשמל כדי שלא יקפא מנוען. יציאה מהבית היתה כרוכה בסכנת נפשות והצריכה התעטפות לאו דווקא מרובת שכבות אלא עשויה מבדים מבודדים דמויי ניילון, כעורים ומרשרשים.  עקבות שרטטו שביל מעקב ברור בתוך השלג, אבל הדי הפסיעות נבלעו, והס נמשך ונמשך שלט בכל, והעולם הצפוני הזה הרגיש כמו בית קברות ענק. וכמו אי.

הרחק הרחק התגלגלו חיים, טובלים בקייצים עליזים ומשובבי לב. ואני כל כולי השתוקקתי לשוב ולהיות חלק מהם. אילו ידעתי אז ששיבה פירושה יהיה שברון לב ואכזבה. אילו רק השכלתי לאהוב את יופיו של הקרח על פני הנהר, את לובנם של הפתותים, את ההד הנבלע של פסיעותי בשלג, אולי היה הדבר מסייע לי בשארית חיי, ומקל עלי למקם באופן מדויק יותר היכן הוא ומה הוא באמת אי.

Share Button

לא רואה, לא שומע, לא…

לא רואה לא שומע

בשבוע שעבר טבעו שתי ספינות ועליהן מאות פליטים. boat people,  הם מי שנמלטים בדרך ים בתקווה לזכות במעמד של פליטים פוליטים באחת ממדינות המערב. לא זכור לי שמישהו דיבר על כך, שהמדיה הזכירה את העובדה שיותר מארבע מאות פלסטינים מעזה טבעו מול חופי איטליה בניסיון להימלט מהכלא הביתי שעל אף שחרב הוא עדיין סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא.

מצחיק מה שהרגשתי לשבריר שנייה כשהקריא לי אישי את הכתבה: קנאה! אמרתי לעצמי, הלוואי שלי היתה האפשרות לזכות, אולי, במעמד של פליט בארץ טובה כלשהי. ומיד אחר כך הלקיתי את עצמי במחשבתי: איזו שטות גמורה לקנא במי שגורלם נורא כל כך. ולהימלט בתנאים נוראים, תוך סיכון למוות מזעזע בטביעה בים סוער. הרי אילו התאמצתי מאד יכולתי להוציא דרכון זר כלשהו ולנדוד בדרך נוחה לארצות ים.

במחשבה נוספת הבנתי שלא קנאה חשתי אלא דבר מה אחר, חבוי יותר: אדם הופך פליט שלא בטובתו. שלא ל-טובתו בשום דרך. מליון ושמונה מאות אלף הפליטים בעזה -אני חשה- אוחזים במצפוני. מי שנוטל על עצמו את הסיכון להימלט משם טוב עושה. אני למעשה מריעה לאומץ, למרות שיותר מעוז רוח ההימלטות היא מתוך ייאוש. ובכל זאת אני מחזקת את מי שאומר לעצמו טוב מותי בים מחיי בגיהינום הזה. אני מחזקת את ידי כל מי שיצליח להוליד לעצמו חיים חדשים. אין לי אמון בהבטחות הגרנדיוזיות לבנית עזה מחדש. זה ייארך שנים. הזמן חולף לאיטו בתוך הזוועה. ולמרבה האירוניה גם לי אין זמן להמתין כאן עד שירהיב מישהו שם למעלה לשנות כיוון. אולי גם אנחנו נארגן ספינות ונפליג. הלוואי שהיה לי אומץ. או: אילו היה הייאוש נורא יותר, היה מוליד תעוזה? כולנו, הם בעזה וגם אנחנו מהעבר הזה באותה ספינה. מי למעלה (מחלקה ראשונה) מי למטה.

Share Button

תמונה משפחתית

ב-10 ליולי ייערך ערב הקרנה של ארבעה סרטי וידאו קצרים שיצרנו, משתתפי קורס "טייק 48" ראשון מסוגו, שהוצע על ידי עמותת "זוכרות". אני לא יכולה להבטיח שעכשיו סקורסזה ישכור את שרותי לעריכת סרטו הבא, אבל אני יכולה לאמר בפירוש שגיליתי במסגרת הקורס כמה דברים חשובים על עצמי. הדבר החשוב, אולי היחיד שאני מבקשת לדבר עליו כאן, הוא הקשב הכפול. זה שנים אני אומרת לעצמי ולמשתתפים בסדנאות הכתיבה שלי, שחיוני לכתיבה שלנו שתדבר את מה שאנחנו מדמים לעצמנו כאמת שלנו. הקורס "טייק 48" אתגר באופן קיצוני את המחשבה הזאת, עד שנאלצתי למצוא איזון עדין, מחודש, בין ההקשבה פנימה להקשבה החוצה. הארועים שמתרחשים סביבנו יום יום מציפים ומאיימים על ההתבוננות פנימה. תכופות אני שואלת את עצמי עד כמה אני רוצה שחיי הכתיבה שלי ייצבעו על ידי החוץ הנורא. עד כמה אני מאמינה שאמנות אמורה להיות חברתית, מה באמת היא משיגה ככה וכמה אותנטית היא תהיה כשתחצה את הגבול הדק ותהפוך לפתע, מבלי משים, למגוייסת?

במשך שנים חיפשתי דרך שלב בין אקטיביזם לאמנות בדרך שלא תפגע ביצירה ובכל זאת יינתן ביטוי גם למה שאני מאמינה בו, ובלי שתבואנה זו על חשבון זו. זה כמובן התברר כבלתי אפשרי. עצם החשיבה על אמנות ככלי לביטוי של "משהו", של השקפת עולם למשל,  מסכן את האותנטיות שלה. אבל ההצטרפות שלי לזוכרות הולידה בכל זאת אפשרות חדשה שמדברת את שני העולמות, יצירה וחשיבה מוארת, פוליטית נקרא לה. זה לא מושלם, לא פעם מעורר קונפליקט (שזה דווקא נכון ליצירה, שהרי אנחנו כותבים את ומתוך הפצע) אבל אני חושבת לעצמי שלראשונה נחתתי על מצע רך ומערסל  יותר. האיזון אכן עדין, מגשש  את דרכו וגם מפחיד, אבל מעבר לחשש מתקיימת לאחרונה מחשבה חדשה: סוגות היצירה שאינני מנוסה בהן, כלומר שאינן פרוזה (וידאו למשל) מקלות עלי את החיפוש.

הערב יהיה מרתק, הסרטים נפלאים, מדברים כל אחד בדרכו חיפוש של הקול הנכון, המתאים, שמשלב בין הנוף הפנימי על יופיו ועוולותיו, לחוץ -שגם בו שפע משני אלה.

הנה המודעה, מחכה לראותכם.

הזמנה מעוצבת סופית 1

 

Share Button

שבועת הרופא

בובה על כיסא

באחד הבקרים השבוע הגשתי את זרועי לאחות המעבדה בקופת חולים, והיא חוררה אותה בעדינות ושאבה ממנה מבחנות אחדות, מספרת לי תוך כדי דבר מה ששבה את לבי, עד שהוסחה דעתי לחלוטין מהעניין שהיינו שתינו נתונות בו. לפני מספר שנים, בניו יורק,  משך ציור אחד את תשומת ליבה. הציור היה דימוי כלשהו של שבועת הרופא (זו המיוחסת להיפוקרטס, אבי הרפואה). לשאלתה כמה עולה היצירה, ענה  האומן, 60 דולר. לא שהציור נחשב יקר מדי בעיניה, אלא שבמוחה חלף הרהור מבעית, 'ומה אם אכן אתן אותו לבני, סטודנט לרפואה, והוא, בסופו של דבר, לא יימצא עצמו רופא?' היא ויתרה על הרכישה, ובחרה לבנה מתנה אחרת. היום, סיפרה לי בעודה שולפת מזרועי את המחט ומצמידה לה פיסת צמר גפן ספוגה בנוזל חיטוי, כשהוא מסיים את לימודי ההתמחות שלו ברפואה, אני נזכרת בצער באותה יצירה שחששתי לרכוש.

אותה התלבטות אימהית, אנושית, שאתגרה את אזורי הנוחות של אחות המעבדה, אשת מקצוע מופלאה ואדם נחמד במיוחד, לא מניחה לה מאז. האם לא בטחה בבנה שאכן יסיים את לימודיו? אולי עלולה היתה אותה רכישה לעורר פחדים מיותרים בלבבות? ותקווה קטנטונת התגנבה ללבי כשקמתי ללכת מכיסא הכאב המדומיין, עליו הנחתי בחשש דקות קודם את גופי: שהרופא, שהוא בנה לכל דבר, מאתגר אף הוא את אזורי הנוחות שלו, ונאות לקיים בינו לבינו דיון כן ונוקב, ומסרב להזין בכפייה את מי ששביתת רעב היא דרכו הנוראית והיחידה למחות כנגד עוולה ברורה.

Share Button

ציור מצייר ציור

גראפיטי נערה

דמות מצויירת שדמות מצויירת מציירת אותה. קודם כל מבחינת הנוחות. מישהו נוטל עליו את המעמסה השבועית הזאת של להמציא את עצמך כל פעם מחדש. כביכול מישהו מספר סיפור במקומי. ושנית, הרעיון הויזואלי שמכתיב את הטקסט, שמגרה אותו, מעודד לידת מלים. זה לא חדש, כמובן, רק שאני התוודעתי אליו לא מכבר, באחד המדורים בעתון "הארץ", ונדלקתי. ועוד דבר מה: אני חושבת שמבחינה טקסטואלית אפשר לדמיין את הויז'ואל הזה כתמונה של "מספר יודע כל", שאומר שמישהו שיודע הכל על העלילה לוקח על עצמו לספר אותה, אבל בוחר אילו פרטים לחשוף בפני הקורא. לא בטוחה למה התמונה של מצוייר מצייר ציור- מהדהד את זה. אולי משום שמספר יודע כל נוכח לא נוכח ביצירה, כלומר דמותו איננה בהכרח נוכחת במציאות של הטקסט, או שהיא נוכחת באופן ספורדי, חלקי, חמקמק. אבל אנחנו בכל זאת נאמין לה. גם הדמות המצויירת המציירת את הנערה שעל הקיר חמקמקה בעינינו. לרגע היא מציאות לרגע איננה. אבל אנחנו מאמינים לה. לא?

Share Button

מורה לחיים

 

 

rsz_תלמיד_חדש_ציבי_2

המורה ברנא- מתוך "צ'יבי" , מאת בלא סנש, בהוצאת הקיבוץ המאוחד

נערה אחת סיפרה לי שכל בוקר כשהיא נכנסת לכיתה היא מתבאסת למראה הבעת אי שביעות הרצון המרוחה על פניה של מורתה.  "למה שאני אוהב לבוא לב'צפר", שאלה הנערה באנפוף קל, "כשברור לי שהמורה בעצמה שונאת לבוא לשם?" בעיניה נדלק זיק  שובב, והשקט בינינו נמתח. 

לפני כחודש נקלעתי לחדר מורים באחת מהמכללות  הידועות באזור הצפון. ישבתי שם כשעה וחיכיתי לפגישה שהיתה אמורה להתקיים עם אחד המרצים. עצמתי עיניים והנחתי לעצמי לקלוט רחשים ושברי שיחות. בחדר רחב הידיים שספות חומות בסגנון אפנת שנות השבעים אכלסו אותו בצפיפות, ישבו באותה שעה מורים בודדים ונברו בקופסאות הסלט שלהם, מספרים זה לזה בתוך כך על מר גורלם כמורים, על אטימותו של תלמיד זה או אחר או חששם מחומו של הקיץ הממשמש ובא. מדי פעם נכנסו לחדר מורים נוספים והצטרפו ליושבים, נשימתם כבדה כמו שבו זה עתה מריצה מאומצת, ואנחה קולנית נלווית להטלת ישבן בתוך כורסת עץ חורקת. אחד אחד השמיעו גרסאות שונות של אותה טרוניה: "מתי ייגמר היום הזה?" או "כמה שאני מתעבת להיות פה", או "איזה מקום מחורבן, מי לעזאזל שלח אותי לפה?" וגם, "מי ישחרר אותי מהעונש הזה?" ואני עצמתי חזק יותר את עיני וחשבתי לעצמי, מי באמת יקל את עונשם של מורים, ויעמיד מול תלמידיהם רק את אותם מורים שחפצים להיות שם?

Share Button

תמח(ק)י

 

rsz_מחאה_2014 

אמש הפגינו שוב בכיכר. במהדורת החדשות של השעה עשר דיווח הקריין על מאתיים מפגינים. משום מה הייתי בטוחה שלא קלטתי את המספר המדויק, והייתי בטוחה שהנה תבוא התנצלות והמספר יתוקן למאתיים אלף או שני מליון. לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה. זה טיפשי, כי כמו שאני לא הייתי שם אתמול, כך נעדרו גם מאות אלפי שבורי לב, מאוכזבים, מחוסרי תקווה כמוני. חיכיתי בקוצר רוח למהדורת אחת עשרה, שם בוודאי יתנצלו ויתקנו- אבל לא היא.

השקט הנואש מטריף את דעתי. אני מקדישה לו שעות הרהור לא מעטות, תוהה איזה תבלין או איום יוציא אותנו שוב לרחובות. כמה אמורה דירה לעלות, כמה אמור פלפל אדום או תפוח "פינק ליידי" לעלות כדי שאנשים יאמינו שיש בכוחם לשנות את המפה החברתית הפושעת. לעתים אני חושבת, עוד מלחמה אחת, אחרונה, עקובה מדם- ודי. או מטאור שייפול עלינו ויפיץ אור אימתני, או אולי מנהיג לא רק כריזמטי אלא גם עשוי מחומרים אנושיים כלשהם, עלומים (אלא אם ניזכר במנהיגי עבר שעייפו או נעלמו), והיום היו מן הסתם נחשבים לחלשים מדי באווירת הדמדומים של ההוה.

דמדומים היא מלה מדויקת בעיני לתאר את מה שמתרחש כאן. דמדומי דמוקרטיה, דעיכה של שאריות אכפתיות ותקווה. חבל על מלים נוספות. אולי דווקא מחאת גנדי שקטה, צעידה נינוחה, המונית,  כל כך המונית ועיקשת שתעורר את מקבלי ההחלטות. אילו היו גם הם , כמונו, דועכים. אלא שהאובדן שאנחנו חווים ממלא אותם משום מה בתחושה של עוצמה ושמחת חיים. אבל אולי עוד מעט, כשנגווע לגמרי ולא יהיה עוד מי שירומם ויניח אותם בזהירות חומלת על כיסאם הגבוה,  יעמדו הם מול הכיכר הריקה ויתהו לאן נעלמנו.

Share Button