עלילה מרכזית

הניצוד

מאדס מיקלסן ב"ניצוד"

 

בוקר בוקר אני סוקרת אותם, את השיחים הפורחים שענפיהם מטפסים אל חלוני: דאקפרי צהוב, שיח אברהם, סולנום, שושני אייסברג, קאמליה, והברושים. לולבי ברושים שנדנודם הדק לוחש את ההתלבטות שלי: לקום-לא לקום. בסוף אני קמה. אחרי הקפה , מספר הערות על כתבי היד מסדנאות הכתיבה, שב ועולה ההכרח לבחור: עבודה על המחזה, הספר, הבלוג, הכביסה. כל אחד מהם עלול לנצח, להותיר את האחרים בהמתנה נכלמת, לעתים מלווה באיושה שאפשר לדמות שהיא אנקתם של לולבי הברושים, ורק אני יודעת לזהות את ההבדל בין  הטרוניה החרישית של הרשימות לספרי, לבין  ציפייתם הדרוכה של הדמויות במחזה  לרפליקות חדשות, או כמובן הכביסה: דחוסה בתוך תוף המתכת, ממתינה לתלייה, ייבוש, תלישה וקיפול,  והיא מן הסתם זו שתנצח. איכשהו מתקשרת במוחי השגרה המאוסה הזאת לסרטו של תומאס וינטרברג "ניצוד" (תסריט: טוביאס לינדהולם ותומאס וינטרברג), הסרט בו צפיתי השבוע.

זהו סיפורו של גנן בגן ילדים הנחשד במעשים מגונים בילדה מילדי הגן, כאשר בהמשך מצטרפים להאשמה גם ילדים נוספים.  הסרט עצמתי ומטלטל, הולך אתך זמן רב אחרי תום הצפייה. אבל אני מבקשת להגג  דווקא על בחירה אמנותית מסוימת של התסריטאים, אחד מהם הוא גם הבמאי.  פרצופה שובר הלב של הילדה ששב ומופיע על המסך, הוא ללא ספק אלמנט  משמעותי שמייתר מלים. אולם לא בסיפורה של הילדה או בסיפורם של שאר חברי הקהילה הדנית הקטנה מבקשים התסריטאים  לדון. כל אלה הם רק קטליזטור לסיפורו של הקורבן האמיתי, הגנן ששמו מוכפש והוא הופך רדוף ומנודה. הסיפור עוקב אחרי מה שמתרחש בחייו ובעולמו הנפשי, ביחסיו עם ידידיו ועם בנו. הבעות הפנים של השחקן הדני המחונן מאדס מיקלסן נחרתות בזכרוננו, ומסייעות בהדגשת האמירה החד משמעית של התסריטאים. זו העלתה במוחי מחשבות על מה הופך סיפור לראוי ומותיר רושם משתייר שכזה. כי תוך כדי הצפייה עלו אינספור שאלות כמו זהותה של הידידה, ההמשך המתבקש של הטיפול בילדה (התופעה הקרויה "זיכרונות כוזבים" נחקרה ונדונה בהרחבה בשנות ה-80), התנהלותה של  מנהלת הגן, התנהלותם של המוסדות השונים, כל אלה ועוד נותרו כשאלות פתוחות, לא נדונו ולא העלו כל פתרון. הפערים בעלילה הולכים ומעמיקים ככל שהיא מתקדמת, והבחירה הברורה והמובהקת של התסריטאים הולכת ומתבהרת כבחירה אמיצה ומדויקת, והיא זו שמעניקה לסיפור את משמעותו הדרמתית.

ואיך מתחבר כל זה לבחירות היומיומיות שלנו, לעלילה הנתפרת  מחוץ לנו, וגם מבפנים (למעשה ה"בפנים" הוא שמעניק לה משמעות)? אולי מתוך המחשבה  על מה מרכזי ולא יכול להיות בשום פנים זניח. בהקשר של כתיבה עולה הנושא לא פעם: כדאי לאפשר לעצמנו להבריא מהתאהבות במלים שלנו. מה שאינו שייך, משמעותי, תורם, נשליך מתוך הטקסט, גם במחיר של יצירת פערים, או במחיר הכאב על אבדן יקר  של אלמנטים משמעותיים כביכול. זוהי מלאכה קשה ומייסרת שיש לתרגל. ניסיון בכתיבה מקל מן הסתם. זה מה שעשו תסריטאי "נצוד". אין בלבי ספק שדנו לעייפה ב"ניקוי" הטקסט. ומה שנותר הוא זוהר, מדוייק ומכאיב כפי שהתכוון להיות.  ככה, אולי, קשורה מלאכת האמנות עם מלאכת החיים. אז שתמתין לה הכביסה צפופה, זנוחה משהו בתוף הפח.  כרגע יש לי עניינים חשובים יותר לעסוק בהם.

ורוצו לראות את הסרט.

 

 

 

 

Share Button

למה? ככה.

במהלך השנים האחרונות התרחבו והתגוונו שיתופי הפעולה שלקחתי בהם חלק, והניבו ברובן פרי נפלא. וכמו שאמרתי כבר, ואני מבינה יותר ויותר- הכמיהה ליצירה משותפת רק גדלה עם הזמן. "נושמים בטון" היה פרויקט של סופ"ש בו הציגו 41 אמנים, בהם אמני בנין הסטודיות שבקיבוץ גלויות 45 בתל אביב, ואמנים נוספים מהעיר כולה. (עוד על זה בפוסט  קודם, "שביר").

אמש עטפנו את המיצב גבה הקומה שלנו בניילון נצמד, הטנו  אותו מעט, והסענו אותו לתוך הסטודיו של גילה. הוא ינוח שם עד שיתאפשר להוליד ממנו משהו נוסף או אחר, ככל הנראה שניהם גם יחד.

אז איך מרגיש סופר שמתארח בשדה האמנות הפלסטית? אולי שחרור היא מלה שמתארת מעט מהתחושה. למה? ככה. ו"ככה" היא מלה שמייצגת את מירב התשובות המתאימות לאינספור השאלות שנשאלתי  במהלך הסופ"ש האחרון. לכל מי ששאל: איך הדיאלוג פה עובד? למה הנייר הזה דק? למה הטקסט קצת קשה? למה צבועים סרטי ההדבקה בשחור? ולמה אחד ורוד? ולמה הקופסאות האלה?…  רציתי להגיד, ככה! כי לא יודעת למה התכוונו, מה רצינו להגיד, איך הדיאלוג בינינו עבד, ואם חשבנו שכל איור צריך לדבר עם הטקסט שלצידו או מתחתיו או מעליו, או להיות שזור בתוכו. לא רציתי גם להגיב על שלל האינטרפרטציות שהועלו, כמו: אהה! הם תלויים כמו רגליים וידיים, כלונסאות של הדמויות השבריריות האלה שעלולות בכל רגע לקרוס… אולי כמו מעין כבשים הפוכות? או  הצעות לגבי המשך, כמו: תוציאו ספר אמן, זה ממש מתבקש! עוד תערוכה, אתן בתהליך. זה כל כך שביר, רגיש, שקוף…

אבל לא אמרתי "ככה", אלא רק הקשבתי רוב קשב לכל מי שתהה, הציע, פענח, העיר או מתח ביקורת. ולפעמים גאה בי צורך להציע גם משהו משלי. ולמרות שדי בהתחלה הבנתי שהמילה (אמנם כתובה לאו דווקא מדוברת) עליה אני אמונה בעבודתי היומיומית לא בהכרח עובדת פה, בכל זאת פה ושם הייתי חייבת להעלות תהיה או הסבר, מחשבה שלא עלתה קודם, קצה של דיון, או איזה עניין שכדאי שנדון בו בינינו שוב, גילה ואני. ואת הכל אהבתי למעשה, ועל כל מה שהועלה הוקרתי תודה.

תודה.

 

(התמונות אינן עושות צדק עם המיצב, ובכל זאת:)

      DSC_4120    DSC_4117

                                                  "זה זה"

גובהו של המיצב 2.40 ס"מ ואורכו 1.67ס"מ . הוא עשוי מקופסאות פרספקס שקוף כשבתוך כל אחת תלוי  דף פרגמנט דקיק ועליו איור בשחור לבן, (לאחדים הוסיפה האמנית נגיעה של צבע). האיורים הם של  גילה בן ישראל והטקסטים שלי. הטקסטים עוסקים במיקומו של האמן בשדה הפעולה שלו, מעצמו ועד לנוף הפיסי שבתוכו הוא חי ויוצר.  האיורים משרטטים נוף אורבני ששבירותו מטילה בספק את עמידות קירות הבטון שביניהם נטוע המיצב.

טקסט לדוגמה:

"ואני אומר לעצמי שסופר הוא סופר גם כשאינו כותב. גם כשהוא סופר חברים, חיים, נוף, אהובות, ילדים, הורים, משכנתאות, עונות, אסונות, הוא לא חדל להיות סופר. גם כשהוא פונה לעיסוק אחר, לספירת כסף למשל, ואפילו כשהוא הולך וחוזר, הוא סופר. ובכל מקרה הוא יכול לספור כל יום את אושרו.  שוב ושוב אני אומר לעצמי שיש מי שאינו כותב כלל ובכל זאת בנשמתו הוא סופר. ויש מי שכל חייו מסתכמים בצפייה אינסופית בגלי הים, והוא מאושר. ויש מי שמסתפק במעשה חדגוני ממש כמו ספירת כסף, והוא מאושר. "

("מתוך הגוף" הקיבוץ המאוחד, 2001)

Share Button

שביר

 

ב-13 בדצמבר תיפתח בקיבוץ גלויות 45 בתל אביב התערוכה "נושמים בטון". ישתתפו בה אמנים שהסטודיות שלהם ממוקמים בבניין עצמו, ואמנים אחרים מרחבי העיר. התערוכה מבקשת לדון בקשר שבין האמן לעיר. האמנית גילה בן ישראל ואנוכי מקימות  שם מיצב שקראנו לו "זה זה"  ויכלול טקסטים הנוגעים למיקומו של האמן בעולמו האישי ובסביבתו הפיזית והנפשית. הרעיון לתערוכה נולד לפני כשנה בעיבורה של המהפכה החברתית, והתגלגל והפך איכשהו קשור לשוליה של המלחמה שהיתה.  דנתי כבר במחשבות שיש לי על הקיום העירוני מול הכפרי- בקונטקסט של יצירה, וגם בשתיקה שאירוע כזה או אחר  עלול להוליד.  והנה התערוכה, והנה גם המלחמה.

באחד הבקרים של השבוע שעבר, בעודי בוהה בלהג האינסופי על טילים, מתקפה, סכנה קיומית, ממ"ד , חובה להישמע להוראות… ועל אוייבינו נטולי היכולת האנושית להידבר… חשבתי לפתע (הסליחה עם ממוקדי המחשבה ברי המזל. אצלי נודדות  המחשבות כאילו היו  שיח מדברי עקור) מה מרתיע אותי בנדידה העירה. האם זו הקרבה אל הדרום, משם באה הרעה? או שזה משהו אחר שבא עם המלחמה (ומלחמות עוד יהיו פה מן הסתם) ומשתק את היכולת ליצור?  האם זה חוסר ההבנה הבסיסי של האמירה "הקם להורגך השכם להורגו"?  האם זה מה שהפך  באחת סמטה עם סוד, מזמינה ומפתה לחשופה מדי , ואת האנונימיות המבורכת של הצפיפות העירונית למאיימת ? האם נפרם דבר מה  והתבלבל, והפך פתאום יותר פגיע? ואולי המלחמה היא תרוץ עלוב? אולי סתם לא אוכל עוד לעולם לכתוב ולו מילה אחת?

 

 

 

 

גילה בן ישראל- פנטזיה על עיר

במשך כל שנות ילדותי הופגזה עיירת הולדתי הצפונית.  פעם נשלח אבי לבית המרקחת ונאלץ לתמרן את מכוניתו בין אינספור פגזי קטיושה שנחתו על הכביש.  הוא שב והתרופה בידיו, ומסע העוועים ההרואי שלו הפך לבדיחה שרצה במשך שנים במשפחתנו.  טיפשי, אני מודה, אולם לא זכור לי פחד כלשהו מפני מה שעלול היה לקרות לנו במהלך כל השנים האלה. ואולי היה זה בשל העובדה שאמי, המנוסה במלחמות, היתה יושבת על המרפסת הצפונית של דירתנו ועוקבת אחר מסלולם של הפגזים, ששריקתם הצורמת סימנה נדמה לי את ההבטחה שלא יפגעו בביתנו אלא רק בקרבתו.  הנגיעה בסכנה סיפקה לה ככל הנראה ריגוש ואולי גם אישוש לסיפור ההישרדות שלה. לא פעם טענה באוזני : "בגיהינום כבר הייתי, מותק. שמה מת גם הפחד."

ואולי מה שמפחיד כיום יותר מכל הוא חסרונה של אמי, שבמחיצתה -טענו מכריה – כדאי לעבור כל מלחמה? אולי חסרונה תובע דיון מחודש עם הפחד?  שהרי זו לא צפיפותה של עיר, או שבריריותו של הבטון החשוף, או החלונות הפעורים כעיניים מבועתות שעוקבות אחר המות שבא ונוחת משמיים, ואף לא מן הסתם השקט של הכפר- שמעודד או משתק יצירה. אלא אמי -שחוסר היכולת שלה לפחוד נטע בתוכי פחד נורא, שהיה לנוף שאיננו העיר או הכפר, אלא מותה האפשרי של היצירה ?

 

 

 

Share Button

נסיעה

 

יאיר אסולין כתב ספר חשוב ("נסיעה", חרגול, 2011) על צעיר שלא מסוגל לשרת בצבא. לפחות לא כמו שהצבא נתפס בעיניו. הוא אינו מסוגל למלא את מה שמצפים ממנו הוריו, חבריו, את מה שהוא מצפה מעצמו. אבל לא זה מה שנותר אתי עם סיום הקריאה. לא השרירותיות, הנוקשות, חוסר האמפתיה של הצבא, גם לא התהייה של האב, הדאגה האינסופית של הוריו לצד חוסר ההבנה שלהם את בנם הרגיש, הלא מפוענח. וגם לא העובדה שהצעיר מבין עד כמה הוא מאכזב את החברה שמתוכה צמח, או רעיון העקדה הלכו אתי כברת דרך עם תום הקריאה. אני רוצה להרהר בקושי הסובייקטיבי של החייל שאביו מתחנן בפניו שיסביר לו מדוע אינו יכול למלא כמו כולם את חלקו. דומה שדווקא זה הדבר שנשללת ממנו הלגיטימציה. האב מבקש מבנו שיספר לו אם מתעללים בו, אם לא נותנים לו שלוש ארוחות, משתוקק להבין מה בדיוק שובר אותו. והבן אינו מסוגל להסביר את סבלו. זה לא משהו קונקרטי אלא רק התחושה האותנטית שהוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל לעשות את זה, למלא את המשימה.

בימים אלה סיימתי כתיבת מחזה שמדבר על "הדבר" הזה. הוא ייקרא ככל הנראה "מונית ללונדון", והוא דן בדיוק בנושא הזה. (הסיבה לשם נתונה בסיפור המסגרת שלא כאן המקום לדון בו). המחזה בוחן למעשה את התפרקותה של משפחה, כשמה שמציף את הפרימה הסופית היא עזיבתה את הארץ, והנטישה של הבן שאמור להתגייס ליחידה מובחרת, ואט אט מתברר שהוא אינו מסוגל למלא את מאוויו של אביו.

במשך ארבע השנים האחרונות עסקתי באי היכולת הנפשית לעשות את מה שמתבקש מעצם היותך אזרח ישראלי בן שמונה עשרה. ומעבר לזה, בשאלה מה המשמעות של אי היכולת הזאת? או מהי הסיבה לחוסר ההבנה לכך שיש מי שמשימת ההגנה על ארצו, או "סתם" מפגש עם אלימות מכל סוג שהוא איננה נסבלת לנפשו. מי שעצם לבישת המדים מעוררת בו חלחלה, גועל, או כל תחושה רעה אחרת. בעודי כותבת את המלים אני חשה בגופי את החתרנות כביכול שהן מייצגות, ונלחמת על זכותן של המלים האלה להיאמר. ברור לי מעבר לכל ספק שבפחד עסקינן. כלומר, שאנחנו- המאלצים את יוני ללבוש את המדים- חרדים שמא יגדל ויתעצם "צבא יוני", ומי יגן עלינו אז? ואכן, אורי אביו של יוני שואל אותו מה יהיה אם עוד שכמותו יסרבו ללכת בשביל המיועד? "כל אחד בתורו", הוא טוען כלפי הילד. "עכשיו תורך".

יוני שאמור להתגייס בתוך מספר שבועות יודע שלא יעמוד בלחץ של יחידה קרבית. הוא פוחד לחשוף את הסוד בפני הוריו, ורק בסופו של המחזה הוא מטיח כלפי אביו: "זה החלום שלך אבא, לא שלי…".

למרות שיוני אומר שהוא מסוגל אך איננו רוצה, ברור לעין כל שהילד לא יכול. שהיה רוצה להיות יכול, אבל הוא לא. נשאלת השאלה איך ניתן לגיטימציה גם לחוליה "החלשה" הזאת שבתוכנו? איך נחייה עמה בשלום?

זכור לי מפגש עם חברים (לא יהודים) מקנדה. ישבנו במסעדה באיסטנבול, ושוחחנו על הגיוס הקרב של בננו. בצלילות מוזרה זכורה לי הבעת פניה של חברתי בעודה מנסה לשכנע אותי שאין טעם לשירות הזה. היטב זכורות לי עיניה המצטעפות כששאלה אותי בתום המתבקש מאחת שההוויה המקומית שלנו זרה לה, "תחשבי על זה מהצד שלי", היא אמרה, גרונה מוצף בכי. "זה לגמרי מטורף. למה הוא צריך ללכת לשם? הרי זה בכלל לא מתאים לו. מוטב יימצא לו מקלט בביתנו". זאת היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי באפשרות שמתקיים כאן איזה טירוף, איזה פרדוקס. ביני לביני ניסיתי לדון בדילמה שהפכה לשבריר שנייה אפשרית, אפילו הגיונית. הרעיון שרק מי שמרגיש שהוא מסוגל ללבוש מדים ולהתעמת עם עצמו ועם הזולת מבלי שיישבר תוכו – רק אלה שילכו לצבא. כל השאר שיגידו "לא מתאים לי". תהיתי אם יש ביומיום שלנו מקום לדיאלקטיקה שמתקיימת בין "יכול" לבין "רוצה", האם ניתן להקשיב גם לקול הספק מתריס ספק בכוי? לרגע התאפשרה בתוכי המחשבה הזאת, ומיד אחר כך שבתי וטמנתי אותה עמוק בתוכי, כי הכאיבה יותר מדי. אבל כשצף שוב ועלה אצלי כעבור שנים אחדות ההכרח לדון במחוזות מעוררי החרדה האלה, לא הועיל עוד כל ניסיון להתעלם ממה שבער ותבע דיון, ולשם הולכתי את גיבורי המחזה  שלי "מונית ללונדון", וביקשתי מהם שירקמו לי סיפור שיאיר את הדרך.

זה החלום שלך אבא

 

 

 

 

 

 

 

Share Button

לעיר, לעיר!

 

אני יוצרת בכפר. מול הגינה שלי אני יושבת, יונה מתה סולקה זה מכבר, החיות חיות, מטנפות את חבלי הכביסה ומלקטות מתוך צלחתו של  הכלב. טיפות גשם צונחות אל תוך בריכת המים הקטנה,  מספרות לפרחי הלוטוס על רחם השמיים שם נולדו. שלווה כפרית מתבוננת בעצלות בוורד הענק שזה עתה פרח על השיח המטפס בקצה הדרומי, המואר של חלקת הדשא. השקט יופר מעט בשעות אחה"צ כאשר ישובו ילדי השכנים הביתה. עד אז אקום מאצל שולחני.  ומאוחר יותר, כשלילה ירד על הגינה, הכלב יתכרבל בפינתו ויחלום שאף חתול רחוב לא יחלוף עוד על פניו להכעיסו, אני אשב שוב ואקשיב לשקט. ושוב תוליד בראשי הדממה הפרעה, ותמית מחשבה שעשויה להוליד מחשבה טובה, שעשויה להוליד סיפור. סיפור אם ככה, לא יהיה פה. לפעמים השקט מעקר, משקר, מעוור,  מפחיד אותי. ואז אני נזכרת בהמולת העיר, הזרה, הקרה, המנוכרת, זו שמעודדת את הרצון לפענח, לעמוד על טיבם של הרעשים השונים. קולות עירוניים, אנושיים או מכאניים, רגע לפני שהם  צובעים עצמם לבן והופכים לכלום, למאומה, ונעלמים בהמון- כדאי להקשיב להם. קטעי שיחה מרובבים בצחוק פתאום, רסס קללה או אנחת רווחה, נימה נוסקת ונסוגה חליפות, די בישיבה אחת בבית קפה עירוני, בהייה בעד חלון מול כיכר הומה, שיטוט סתמי בן עוברים ושבים בשדרה, הלוך ושוב על פני סמטה עם חידה, עמידה בתור שבלולי ושיחה אקראית עם זר, עוד ועוד מאותו הדבר, מזמנים אינספור תופיני סיפורים, בשלים ליצירה. די לי מיפי הטבע, מוכן ומזומן לעין, נגיש וגדוש וזמין. אני פני אל העיר .

קרל מארקס, המניפסט הקומוניסטי: "כל הממשי נידף לאוויר". זה, מן הסתם, מעורר יצירה. 

שיר הלל לעיר 

Share Button

עוד על שיתוף פעולה: כמה זה עולה לנו

סילביה פלאת'

 

בינתיים נשבר משהו בשיתוף הפעולה, ונולדת תהייה גדולה. השאלה הנשאלת היא מה אנחנו עושים למען היצירה שלנו. להתאבד על זה אני נוהגת לומר לא פעם, כי כלום לא חשוב כמו הצורך ליצור, או כמו התינוק הזה, מימוש היצירה- הבאתה לידי סיום. האמנם כך? סיפורי ביוגרפיה של יוצרים מגלים לא פעם את המחירים הבלתי אפשריים שנדרשו מהם למען יצירתם. אפשר מן הסתם לומר שהחיים היו כבדים עליהם, ואולי בכל מקרה היה הסבל מנת חלקם, גם אם לא היו מקדישים את עצמם ליצירה (סילביה פלאת', וירג'יניה וולף). אין לדעת. ואולם, העובדה שסבל שזור בחייהם של אמנים רבים כל כך, העובדה שהז'ארגון האמנותי מטובל במילה –שגור בפיהם של העוסקים באמנות וגם אצל אלה שמדברים או חוקרים אותה, עובדה זו מנכיחה את קיומה בחייהם של יוצרים.

והמחיר? וויתור? האם הוא אפשרי?
שיתוף פעולה הוא משא אמנות של שניים (ולפעמים יותר). כמה רחוק נלך למען המטרה, "נקריב" את שפיות הדעת של עצמנו ושל האחר בנסיון למצוא איזון במקומות שאיזון הוא מונח זר, אולי אף אוקסימורון שטומן בחובו פוטנציאל שלא מאפשר יצירה? להביא צמד או צוות לאיזון, לאחריות שוויונית, לרציה זהה, לתעוזה, ליכולת לממש כישרון באופן דומה- לעתים ההתמודדות קשה מנשוא.
אולי בשל כך נעשית האמנות בדרך כלל לבד. שכן איך יסתדרו ביניהם שני (או יותר) אגואים ענקיים? וייתכן אף שהקונפליקטים המתעוררים תוך כדי התהליך הם רק שיקוף של המאבק הפנימי שמתחולל בנפשו של היוצר האחד הפועל לבדו?

וכשעולה השותפות על שירטון, מה יהא אז על החומרים שנאספו? שהרי ההחלטה להמשיך לבד נדמית בלתי אפשרית, או לפחות מורכבת מאד. ומה אם כך על כל מה שנערם והופך לקללה, למשהו שאתה עובר לידו וממאן להביט בו מחשש שיתקוף אותך בכל געגועיו- געגועיך? והמחשבה שהעשייה ירדה לטמיון מעוררת מיאוס מהול בכעס מהול בעצב, מהול ב…מה שאולי לא יאפשר עוד לעולם לשוב ולהשלים את העבודה?

ובכל זאת, לא הייתי מוותרת. אני לא מוותרת. מישהו מחפש שיתוף פעולה אמנותי?

הנה משהו שנכתב בתוך התהליך:

זה זה

בשביל אחד הלכנו שנינו
ופתאום יער.
על פי עובי הסבך ברור היה
שבעומקו מצולות,
ובכל זאת.

אמרת נכרות עץ ונבעיר מדורה,
לשונות יציירו שירה שתבהיל את
המוות. ואני ניסיתי לנחש איך.
וכעבור דרך
ומעט חשיכה,
וחיית יער שפיתתה לתעות
ביקשנו לשוב ולפנות.

אתה אמרת, נלמד את כוון הצמיחה,
משם יבוא האור,
ואני בקשתי, יד, עד
שהאור יבוא.

בינתיים העמיק הלילה,
וקצה היער הפך
אינסוף. ובינתיים אספנו גווית עץ
ודימינו את הבערה. ערמנו זה על זה
מתים, הצתנו בהם לשון רפה,
שנאחזה,
לוחשת משהו
שנשמע כמו שירה,
וגוועה.

ובינתיים העמיק עוד הלילה.
ואתה אמרת, לא מפחיד,
ופחדת.
ואני אמרתי, לא נורא,
בוא, בוא נפחד קצת,
אחרי ככלות הכל באנו
להבעיר שיר.

 

 

Share Button

על הקשר שבין מהפכה ויצירה

הימים ימי קיץ חמים במיוחד. לא מבחינת הטמפרטורות דווקא, אלא מבחינת מה שמתרחש אצלנו: ברחובות, בכיכרות, בשדרות המוצלות הולכת ונרקמת ישות חדשה, יצירה מפתיעה ורעננה, יש מאין. איך נשמר את הרך הנולד? איך נקיים את ההבטחה הנרמזת לנו?

היו שאמרו שמהפכות אפשריות רק בערבי הקיץ, ואחרים מאמינים שהחורף נעים יותר לעמידה ממושכת בכיכרות, לשהייה באוהלים צפופים ודקיקי קירות. אני מאמינה שדווקא עונות המעבר מתאימות לרעיונות חדשים. הסתיו מטיס משבים צחים שמפנקים את הגוף היגע, והאביב דוחק החוצה מבין הקירות הסוגרים, מערטל מכסות מעיקה, מפגיש ומחבר, מפזר הבטחות לדבר מה חדש.
משהו טוב בועט להיוולד, ואנחנו משתאים, שואלים את עצמנו במה נוכל להועיל. כשקוראים לנו אנחנו צועדים, מתגודדים וניצבים במקום המסומן לנו וממתינים להוראות. אנחנו מאזינים, קוראים קריאות עידוד רמות, מוחאים כפיים, חותמים על עצומה, תורמים כמה שקלים, ומרגישים חלק מהמהפיכה. אחר כך אנחנו מפלסים דרכנו הביתה, ושוב שואלים בחשש, ומה הלאה? ומתי-כי הפחד עדיין גדול- מתי חלילה כל זה יתפוגג.

במוצאי אחת השבתות, בעודי מתנהלת לכוון אחת הכיכרות, עלתה במוחי המחשבה שכדי לשמור על הבערה של המהלך הענק הזה יש להפעיל את מעייני היצירה. כביכול אנחנו אמנים, עומדים בפני קנווס ריק, דף לבן או במה ריקה, ואנחנו מחוייבים בפני עצמנו ליצור בשדות הנחשקים הללו משהו חדש, לגרות את יכולת ההמצאה, להציק לפרטים החבויים, לגרום לזיווגים בלתי אפשריים לנבוע מתוכנו ללא בקרת ה"אי אפשר, זה לא יילך, לא יעבוד". עלינו להפוך את היצירה לחלק מהיומיום, נביעה שופעת, רמה, שתעצים את השיח החדש שכבר נולד בכיכרות, בשדרות המוצלות, בסימטאות הערים הקרובות, הרחוקות, עד שמכל מקום יישמע דבר היצירה.

הצייר שטרייכמן נהג לומר שהוא רואה את מלאכתו כמעשה אונס. הוא לוקח בד לבן ואונס אותו, מלכלך אותו. זו מחוייבות שיכולה להפוך לתהליך של שנים. ממש כך עלינו לאנוס את המציאות החדשה, הצודקת, היפה יותר, הנכונה יותר לרבים יותר, לכפות אותה על כל אותם שמכתיבים לנו שנים על גבי שנים מציאות עקמומית, מושחתת, ומבקשים שנאמין שאיננו ראויים ליותר. גם אם אבק של שנים מכסה את האמונה ביכולתנו לטפח כאן חיים אחרים, תשוקת החידוש, התעוזה והשיתוף שכבר מורגשים –יוליכו מכאן והלאה את הקול, ויכתיבו "פרסונה" חדשה, יצירה שתשמח אותנו.

Share Button