"האוניות שוקעות לאט" – פוסט אורח עם המשוררת אורנה וייס

rsz_2האניות_שוקעות_לאט

ספר השירה של אורנה וייס "האוניות שוקעות לאט" שיוצא השבוע לחנויות הוא פנינה נדירה בים הפרסומים המציפים את חנויות הספרים. בספר שירים ושלושה סיפורים קצרים. בשפה שמותחת את עצמה ועם זאת היא מזוקקת ורווית הומור דק, מדברים השירים ישר אל הלב. תחנות הצער והפרידה, הכמיהה, העמידה במבחן שתובעים החיים והמתים גם יחד – את כל אלה ועוד, בוחנת שירתה של אורנה וייס.

"…אם אתעורר קרוב מאד לחיים

כמעט אגע בהם.

אקום גבוהה

אנעל כפכפים

אזרוק בדלים.

אשרוק לגברים ברחוב.

תהיה לי דעה".

(מתוך: "זרה")

בראיון שערכתי עמה השבוע שאלתי אותה על יחסי הגומלין בין ביוגרפיה לשירה, ועוד שאלות על כתיבתה:

מתי התחלת לכתוב? אני כותבת מאז ומתמיד. על מחברות בית הספר בילדותי, על דפי "פופ נייר" בתקופת ההתבגרות לצלילי קאט סטיבנס, כאמל ופינק פלויד, ועל דפים פזורים שהנחתי עליהם את ידי.

-מתי הבנת שאת משוררת? מעולם לא ממש ידעתי זאת. וגם היום לא. אשמח לדעת ולהיות, כלומר להיות בתנופת כתיבה שלא עוצרת באדום.

-מה מסמל בשבילך הספר "האוניות שוקעות לאט?"ספר הוא כמו חלום שהתגשם. תמיד הבטתי בכמיהה בחלונות הראווה שהציגו משוררים ששירתם התממשה לכדי דפים כרוכים וזכו לניראות, ורציתי גם. מאד. בכל פעם שינאי ואני השתהינו מול אותם חלונות ראווה  היה ינאי אומר: "בקרוב את, אני יודע בוודאות."

– במה עוסקת שירתך? השירה שלי עוסקת בחיים שלי. הפנים הרעיש בי החוצה, ואני רציתי לשמוע גם את החוץ. ניסיתי לחבר בשפה משלי בין הרעש בפנים והקולות שבחוץ.

-ומה בין שירה לביוגרפיה, או להיפך? השירה מתקפת את הביוגרפיה. היא מעניקה מילים לחומרי גלם תחושתיים שכלואים בגוף. אינני יודעת אם בכוחה של השירה לכונן ביוגרפיה, אך היא משמשת תמונה או זיכרון, מעין שיכפול של החוויה. היא מחלצת אותה מהבידול שנגזר עליה וממקמת אותה בעולם. על הדף- בתהליך של מיצוי מדוקדק, לרגעים מתמקמת החוויה מחוצה לי, כמושא להתבוננות ומחשבה, ולרגעים שבה אלי, אותה אחת, אבל שונה.  זו כבר אינה אותה חוויה שיצקה את חומרי השיר, אלא מעין חומר מזוקק ומעובד יותר.

-יש לך לעתים מחשבה שמשוררים או אמנים בכלל סובלים יותר? קשה לי להאמין שאנשים כותבים סובלים יותר מאחרים, אלא שאולי אצל אמנים הסבל מדבר בשפה של דימויים, תמונות, במעין "צורות" שמשוועות להיות מדוברות.
-איזה משוררים אהובים עליך במיוחד? יש הרבה משוררים שאני אוהבת ומרבה לקרוא: דליה רביקוביץ', אברהם חלפי, תרצה אתר, דן פגיס, אמיר אור ועוד אחרים.
-והפרוייקט הבא? להמשיך לכתוב.
תודה לך אורנה, ובהצלחה עם הספר "האוניות שוקעות לאט"
.
Share Button

פרידה. ניו יורק 21

ניו יורק 20

הלילה שלפני. מבעד לחלון חודר כפור נורא, שחור. עלטה עולה מהגינה הקטנה, קול התפצפצות משונה מפלח את הדממה שהוריד השלג על העיר. אולי ענף נשבר, או דרור שכנפו קפאה וצלל מטה ראשו מכה בחלון.

יתמות פתאום נפלה עלינו, זרות חדשה, מתריעה: "הביתה!"

אמרנו זה לזה, ליבו של העולם הוא תפוח נגוס.

אמרנו הגגות מעשנים, זה סימן לא טוב.

אמרנו, קר. ובקיץ החום גדול מדי.

אמרנו, בגיגית שלנו המים חמימים, ונעימות פשטה לרגע באברים הנוקשים.

אמרנו, נשוב.

אמרנו נתגעגע.

נגוס או לא, אמרנו, זה המקום הכי.

אמרת, תארי לך. אמרתי, תאר לך

פה היינו.

 

 

 

 

 

 

 

 

Share Button

אותה גברת?

rsz_נעליים

מה זה? נעליים? כן, נעליים. מונחות על שידה.  דומה ש"מעולם לא ננעלו". ואיך יינעלו?…  האבזם והידית, ו…תיק יד, זה מה שזה. שני תיקי יד, קולקצייה חדשנית שתהפוך אולי לסיפור הצלחה בזכות העובדה שהן אינן מה שהן נראות ממבט ראשון, כלומר חטוף. מבט שכזה אינו מספק. דרוש אחד נוסף, ממוקד ובוחן יותר, כדי להגיע למסקנה שאלו נעלי תיק,  (או להיפך?) שאולי ישמשו למשהו ואולי לא.

איכשהו, זה מתחבר אצלי לשיר שכתבתי אחרי ששבתי מאוכזבת מאמסטרדם, והמחשבה שליוותה אותי במשך חמש שעות טיסה שבמהלכן כתבתי את השיר היתה שדברים אינם בהכרח מה שהם נראים. אפשר שתהיה הונאה לרגע, אפשר אפילו שתימשך שנים. יש ואנחנו מתעקשים שלא להפוך תחושה לוודאות, שלא להפוך בה בכלל כדי שלא נאלץ להודות בפני עצמנו שזה לא מה שחשבנו. ומוטב היה אילו נתתי מלכתחילה מבט נוסף כדי לאבחן שאולי, אחרי הכל, מדובר בכלום.  וגם זה בסדר. העיקר שתהיה יכולת האבחנה, והאומץ לומר, זה כלום.

אמנם באהבה שלא כמו בנעלי תיק גילויה של האמת עלול לגרור מחיר גבוה מדי, אולי אף בלתי נסבל- ובכל זאת כדאי לדעת. והנעלי תיק האלה? כלום? אני חושבת שהן אחרי הכל תיק מדליק. אילו יכולתי הייתי לוחצת על האבזם, מחלצת ומרימה את רצועת העור, ומגלה.

והשיר:

הזמנה לביקור

איפה שאין אהבה
אין. ובכל זאת התחבקנו,
החלקתי יד על מעיל הצמר
האפור שלך,
עבה, רוח קרה נשבה
בין גשם לגשם,
ככה זה באמסטרדם.
שאלתי אם אפשר לבקר
שוב. אולי באביב. במאי.
במאי, בוודאי, אמרת,
את תמיד יכולה.
יש לי הרבה חדרים,
אני שואבת אבק, ממקמת כריות
וטופחת עליהן,
תבואי.

צריך היה להתאמץ
כדי לשמוע את הטריקה,
רכה, קרובה לבטן, מתערבבת
עם שריקת הרוח,
מיללת בתעלות המים.
איפה שאין אהבה,
אין.

 

Share Button

עוד על שיתוף פעולה: כמה זה עולה לנו

סילביה פלאת'

 

בינתיים נשבר משהו בשיתוף הפעולה, ונולדת תהייה גדולה. השאלה הנשאלת היא מה אנחנו עושים למען היצירה שלנו. להתאבד על זה אני נוהגת לומר לא פעם, כי כלום לא חשוב כמו הצורך ליצור, או כמו התינוק הזה, מימוש היצירה- הבאתה לידי סיום. האמנם כך? סיפורי ביוגרפיה של יוצרים מגלים לא פעם את המחירים הבלתי אפשריים שנדרשו מהם למען יצירתם. אפשר מן הסתם לומר שהחיים היו כבדים עליהם, ואולי בכל מקרה היה הסבל מנת חלקם, גם אם לא היו מקדישים את עצמם ליצירה (סילביה פלאת', וירג'יניה וולף). אין לדעת. ואולם, העובדה שסבל שזור בחייהם של אמנים רבים כל כך, העובדה שהז'ארגון האמנותי מטובל במילה –שגור בפיהם של העוסקים באמנות וגם אצל אלה שמדברים או חוקרים אותה, עובדה זו מנכיחה את קיומה בחייהם של יוצרים.

והמחיר? וויתור? האם הוא אפשרי?
שיתוף פעולה הוא משא אמנות של שניים (ולפעמים יותר). כמה רחוק נלך למען המטרה, "נקריב" את שפיות הדעת של עצמנו ושל האחר בנסיון למצוא איזון במקומות שאיזון הוא מונח זר, אולי אף אוקסימורון שטומן בחובו פוטנציאל שלא מאפשר יצירה? להביא צמד או צוות לאיזון, לאחריות שוויונית, לרציה זהה, לתעוזה, ליכולת לממש כישרון באופן דומה- לעתים ההתמודדות קשה מנשוא.
אולי בשל כך נעשית האמנות בדרך כלל לבד. שכן איך יסתדרו ביניהם שני (או יותר) אגואים ענקיים? וייתכן אף שהקונפליקטים המתעוררים תוך כדי התהליך הם רק שיקוף של המאבק הפנימי שמתחולל בנפשו של היוצר האחד הפועל לבדו?

וכשעולה השותפות על שירטון, מה יהא אז על החומרים שנאספו? שהרי ההחלטה להמשיך לבד נדמית בלתי אפשרית, או לפחות מורכבת מאד. ומה אם כך על כל מה שנערם והופך לקללה, למשהו שאתה עובר לידו וממאן להביט בו מחשש שיתקוף אותך בכל געגועיו- געגועיך? והמחשבה שהעשייה ירדה לטמיון מעוררת מיאוס מהול בכעס מהול בעצב, מהול ב…מה שאולי לא יאפשר עוד לעולם לשוב ולהשלים את העבודה?

ובכל זאת, לא הייתי מוותרת. אני לא מוותרת. מישהו מחפש שיתוף פעולה אמנותי?

הנה משהו שנכתב בתוך התהליך:

זה זה

בשביל אחד הלכנו שנינו
ופתאום יער.
על פי עובי הסבך ברור היה
שבעומקו מצולות,
ובכל זאת.

אמרת נכרות עץ ונבעיר מדורה,
לשונות יציירו שירה שתבהיל את
המוות. ואני ניסיתי לנחש איך.
וכעבור דרך
ומעט חשיכה,
וחיית יער שפיתתה לתעות
ביקשנו לשוב ולפנות.

אתה אמרת, נלמד את כוון הצמיחה,
משם יבוא האור,
ואני בקשתי, יד, עד
שהאור יבוא.

בינתיים העמיק הלילה,
וקצה היער הפך
אינסוף. ובינתיים אספנו גווית עץ
ודימינו את הבערה. ערמנו זה על זה
מתים, הצתנו בהם לשון רפה,
שנאחזה,
לוחשת משהו
שנשמע כמו שירה,
וגוועה.

ובינתיים העמיק עוד הלילה.
ואתה אמרת, לא מפחיד,
ופחדת.
ואני אמרתי, לא נורא,
בוא, בוא נפחד קצת,
אחרי ככלות הכל באנו
להבעיר שיר.

 

 

Share Button