פיג'מת עבודה

פעם קראתי ראיון עם הסופרת סינתיה אוזיק (נדמה לי שזו היתה היא, אני לא בטוחה). המראיין שאל אותה, "ספרי קצת על סדר היום שלך. את קמה בבוקר, ו…?" ואוזיק ענתה: "אני קמה בבוקר, פושטת את הפיג'מה, לובשת פיג'מה אחרת, נכנסת בחזרה למיטה ומתחילה לעבוד…"

החיים הם אמנות אומר מי שאומר. לחיות אותם זה מעשה אמנות.  ומי שנכפה עליו לבנות לעצמו כל יום מחדש מסגרת שתאפשר את מעשה האמנות…לבי עלינו. וכשדבר מה בשגרה מופר, מרים את ראשו החשש החצוף מפני הדף הלבן.

authors in pijamas

משהו שכתבתי עם שובי אחרי מסע בן שלושה חודשים לאלסקה.  עסקתי אז לא מעט ביני לביני בקשיי השיבה אל היומיום:

אולי פנינה זה מה שיציל אותי, אמרתי לעצמי בדרכי הביתה מהדיקור. היא היחידה שמבינה את הצומת. משהו סבלימינלי, לא בהכרח שביר, אבל גם לא ממש ניכר לעין. צומת של בין לשאת מחדש את היומיום לבין לנשוף בעורפו, לחרוץ לו לשון ילדותית, חסרת אונים, מגוחכת, ובכל זאת נחושה, ולהמשיך הלאה.

הנחיתה קשה. כולם רוצים לדעת איך היה לראות לווייתנים. ובכן, לווייתנים מתיזים סילון דק שעוצר את נשימתך, כי אתה יודע שהנה הם קרובים לפני המים ותיכף יצוצו, ואכן כעבור רגע הם מקמרים גוו מפלצתי מול עיניך ומזנקים מתוך המים, עיקול אימתני שיורה זרזיפים מוארים לכל עבר, וצוללים שוב כמו מבקעים ליבה של סלע, ונעלמים. הים נחתם.
אז איך היה לבהות במשך שלושים ושש שעות רצופות באדוות כסופות, מתרחבות ונדחקות הצידה מפני גוף המעבורת הענק בדרך צפונה ואחר כך כל הדרך חזרה?
השקט הזה. כמה מאות אנשים ואף לא אחד מרשה לעצמו להתפעל בקול ממגדלור נטוע על אי ירוק קטנטן בלב המים, מעבר צר שצריך להזהיר מפני הסכנות שהוא טומן. עד שנות השמונים גר שם מישהו שהפעיל כל לילה את הזרקור. מצמרר לחשוב מה קרה לו אחרי שעזב את משמרתו ושב לאנשהו להמשיך בחייו.

מה יש לך להתלונן אחרי שלושה חודשים בניכר הטוב והאינסופי?
שבתי, אני מנסה להגיד לעצמי. שבתי למרות שהייתי מעדיפה להמשיך לברוח. אשה בורחת מבשרה.
ואז כשהיא שבה אליו בשרה נוגס בה.
הנסיעה היתה בריחה טובה: אורזת פורקת אורזת, נעה הלאה. נמצאת שם, לא מבקשת לעצמה מקום אחר.

בצ'ילה נתקעו כורים מתחת לפני האדמה למשך שבעים יום. אני מקנאת בהם. בכל אחד ואחד מהם, על השינוי התודעתי, על הטלטלה. גם זו צומת. הם בוודאי יפוצו ויתמלאו בריק בעקבות הדרמה הזאת. אחדים ימלאו אותה באלוהים, אחרים בחיל ורעדה מכל תנועה ורחש בסביבתם הקרובה, ואחרים יינטשו לקשיי הנשימה שלהם אף טיפול לא יחלים אותם, אפילו לא חיבוק.

אני אחלים אם אניח לתקרת המכרה לקרוס עלי, לבטן האדמה לכסות את גופי קצת מעל ללב, רק קנה הנשימה יישאר חשוף. המעבורת היתה התחלה טובה. השבעתי את עצמי לנצור את התחושה, ופנינה הושיטה לי יד ארוכה  והיא מסייעת לי לרדת אל בטן המכרה. חשוך שם,  הכורים נמים, נושמים מעט, אין מספיק אויר לכולם. לא אגזול מהם, רק אשכב לצידם ואמקם את גופי בנינוחות על פני הזהב הכרוי, וגם אם כוחות ההצלה יאחרו להגיע אביט נכחי בעלטה בלי לחפש אחר נקודת אור, ואהיה שם.

 

Share Button

נסיעה

 

יאיר אסולין כתב ספר חשוב ("נסיעה", חרגול, 2011) על צעיר שלא מסוגל לשרת בצבא. לפחות לא כמו שהצבא נתפס בעיניו. הוא אינו מסוגל למלא את מה שמצפים ממנו הוריו, חבריו, את מה שהוא מצפה מעצמו. אבל לא זה מה שנותר אתי עם סיום הקריאה. לא השרירותיות, הנוקשות, חוסר האמפתיה של הצבא, גם לא התהייה של האב, הדאגה האינסופית של הוריו לצד חוסר ההבנה שלהם את בנם הרגיש, הלא מפוענח. וגם לא העובדה שהצעיר מבין עד כמה הוא מאכזב את החברה שמתוכה צמח, או רעיון העקדה הלכו אתי כברת דרך עם תום הקריאה. אני רוצה להרהר בקושי הסובייקטיבי של החייל שאביו מתחנן בפניו שיסביר לו מדוע אינו יכול למלא כמו כולם את חלקו. דומה שדווקא זה הדבר שנשללת ממנו הלגיטימציה. האב מבקש מבנו שיספר לו אם מתעללים בו, אם לא נותנים לו שלוש ארוחות, משתוקק להבין מה בדיוק שובר אותו. והבן אינו מסוגל להסביר את סבלו. זה לא משהו קונקרטי אלא רק התחושה האותנטית שהוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל לעשות את זה, למלא את המשימה.

בימים אלה סיימתי כתיבת מחזה שמדבר על "הדבר" הזה. הוא ייקרא ככל הנראה "מונית ללונדון", והוא דן בדיוק בנושא הזה. (הסיבה לשם נתונה בסיפור המסגרת שלא כאן המקום לדון בו). המחזה בוחן למעשה את התפרקותה של משפחה, כשמה שמציף את הפרימה הסופית היא עזיבתה את הארץ, והנטישה של הבן שאמור להתגייס ליחידה מובחרת, ואט אט מתברר שהוא אינו מסוגל למלא את מאוויו של אביו.

במשך ארבע השנים האחרונות עסקתי באי היכולת הנפשית לעשות את מה שמתבקש מעצם היותך אזרח ישראלי בן שמונה עשרה. ומעבר לזה, בשאלה מה המשמעות של אי היכולת הזאת? או מהי הסיבה לחוסר ההבנה לכך שיש מי שמשימת ההגנה על ארצו, או "סתם" מפגש עם אלימות מכל סוג שהוא איננה נסבלת לנפשו. מי שעצם לבישת המדים מעוררת בו חלחלה, גועל, או כל תחושה רעה אחרת. בעודי כותבת את המלים אני חשה בגופי את החתרנות כביכול שהן מייצגות, ונלחמת על זכותן של המלים האלה להיאמר. ברור לי מעבר לכל ספק שבפחד עסקינן. כלומר, שאנחנו- המאלצים את יוני ללבוש את המדים- חרדים שמא יגדל ויתעצם "צבא יוני", ומי יגן עלינו אז? ואכן, אורי אביו של יוני שואל אותו מה יהיה אם עוד שכמותו יסרבו ללכת בשביל המיועד? "כל אחד בתורו", הוא טוען כלפי הילד. "עכשיו תורך".

יוני שאמור להתגייס בתוך מספר שבועות יודע שלא יעמוד בלחץ של יחידה קרבית. הוא פוחד לחשוף את הסוד בפני הוריו, ורק בסופו של המחזה הוא מטיח כלפי אביו: "זה החלום שלך אבא, לא שלי…".

למרות שיוני אומר שהוא מסוגל אך איננו רוצה, ברור לעין כל שהילד לא יכול. שהיה רוצה להיות יכול, אבל הוא לא. נשאלת השאלה איך ניתן לגיטימציה גם לחוליה "החלשה" הזאת שבתוכנו? איך נחייה עמה בשלום?

זכור לי מפגש עם חברים (לא יהודים) מקנדה. ישבנו במסעדה באיסטנבול, ושוחחנו על הגיוס הקרב של בננו. בצלילות מוזרה זכורה לי הבעת פניה של חברתי בעודה מנסה לשכנע אותי שאין טעם לשירות הזה. היטב זכורות לי עיניה המצטעפות כששאלה אותי בתום המתבקש מאחת שההוויה המקומית שלנו זרה לה, "תחשבי על זה מהצד שלי", היא אמרה, גרונה מוצף בכי. "זה לגמרי מטורף. למה הוא צריך ללכת לשם? הרי זה בכלל לא מתאים לו. מוטב יימצא לו מקלט בביתנו". זאת היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי באפשרות שמתקיים כאן איזה טירוף, איזה פרדוקס. ביני לביני ניסיתי לדון בדילמה שהפכה לשבריר שנייה אפשרית, אפילו הגיונית. הרעיון שרק מי שמרגיש שהוא מסוגל ללבוש מדים ולהתעמת עם עצמו ועם הזולת מבלי שיישבר תוכו – רק אלה שילכו לצבא. כל השאר שיגידו "לא מתאים לי". תהיתי אם יש ביומיום שלנו מקום לדיאלקטיקה שמתקיימת בין "יכול" לבין "רוצה", האם ניתן להקשיב גם לקול הספק מתריס ספק בכוי? לרגע התאפשרה בתוכי המחשבה הזאת, ומיד אחר כך שבתי וטמנתי אותה עמוק בתוכי, כי הכאיבה יותר מדי. אבל כשצף שוב ועלה אצלי כעבור שנים אחדות ההכרח לדון במחוזות מעוררי החרדה האלה, לא הועיל עוד כל ניסיון להתעלם ממה שבער ותבע דיון, ולשם הולכתי את גיבורי המחזה  שלי "מונית ללונדון", וביקשתי מהם שירקמו לי סיפור שיאיר את הדרך.

זה החלום שלך אבא

 

 

 

 

 

 

 

Share Button

לעיר, לעיר!

 

אני יוצרת בכפר. מול הגינה שלי אני יושבת, יונה מתה סולקה זה מכבר, החיות חיות, מטנפות את חבלי הכביסה ומלקטות מתוך צלחתו של  הכלב. טיפות גשם צונחות אל תוך בריכת המים הקטנה,  מספרות לפרחי הלוטוס על רחם השמיים שם נולדו. שלווה כפרית מתבוננת בעצלות בוורד הענק שזה עתה פרח על השיח המטפס בקצה הדרומי, המואר של חלקת הדשא. השקט יופר מעט בשעות אחה"צ כאשר ישובו ילדי השכנים הביתה. עד אז אקום מאצל שולחני.  ומאוחר יותר, כשלילה ירד על הגינה, הכלב יתכרבל בפינתו ויחלום שאף חתול רחוב לא יחלוף עוד על פניו להכעיסו, אני אשב שוב ואקשיב לשקט. ושוב תוליד בראשי הדממה הפרעה, ותמית מחשבה שעשויה להוליד מחשבה טובה, שעשויה להוליד סיפור. סיפור אם ככה, לא יהיה פה. לפעמים השקט מעקר, משקר, מעוור,  מפחיד אותי. ואז אני נזכרת בהמולת העיר, הזרה, הקרה, המנוכרת, זו שמעודדת את הרצון לפענח, לעמוד על טיבם של הרעשים השונים. קולות עירוניים, אנושיים או מכאניים, רגע לפני שהם  צובעים עצמם לבן והופכים לכלום, למאומה, ונעלמים בהמון- כדאי להקשיב להם. קטעי שיחה מרובבים בצחוק פתאום, רסס קללה או אנחת רווחה, נימה נוסקת ונסוגה חליפות, די בישיבה אחת בבית קפה עירוני, בהייה בעד חלון מול כיכר הומה, שיטוט סתמי בן עוברים ושבים בשדרה, הלוך ושוב על פני סמטה עם חידה, עמידה בתור שבלולי ושיחה אקראית עם זר, עוד ועוד מאותו הדבר, מזמנים אינספור תופיני סיפורים, בשלים ליצירה. די לי מיפי הטבע, מוכן ומזומן לעין, נגיש וגדוש וזמין. אני פני אל העיר .

קרל מארקס, המניפסט הקומוניסטי: "כל הממשי נידף לאוויר". זה, מן הסתם, מעורר יצירה. 

שיר הלל לעיר 

Share Button

יונה מתה וחתול שחור

 

 

 

לא זוכרת איפה נתקלתי באמירה מסוימת על כתיבה חתרנית. משהו הדליק אותי  בתיאור תפקידה של האמנות כמנוע חברתי. האם היא אמורה להשפיע, להניע מהלכים היסטוריים, לשנות משהו, לתקן עוולות עולם? כמה אם בכלל אחריות מוטלת על האמן בשדה הזה? הנושא נחקר, נותח, נלעס לעייפה. אבל מתוכו, או בסמוך לו, נולדת עוד שאלה: כמה "נעים" אנחנו צריכים לעשות לקורא? או, במלים אחרות, עד איפה נלך עם נושא קשה לעיכול, מעיק, כזה שמבקש נקיטת עמדה או סתם מעורר בחילה? ובכלל למה? לשם מה נדמה לנו שמה שיקשה גם בהכרח יתקן? אני אמנם מבקשת להאמין שלמען היצירה (ולא באופן מודע למען החברה)  ירחיק האמן לכת. ובכל מקרה מציעה האמנות ליוצריה אינספור דרכים לתיקון עולם תוך תיקון אישי, וגם להפך. אני, מכל מקום, לא מתקנת כלום. ובכל זאת:

בגינתי מוטלת זה מספר ימים יונה מתה. אני פוחדת להתקרב אל המקום בו צנחה אל סופה, אבל פלומתה הרכה מתבדרת מול עיני ומבקשת ליטוף. ואני מתלבטת בין משיכה להציץ במוות השוכב בחלקת האדמה שלי, לבין רתיעה, עצימת העיניים -ואפילו שכחה שכפיתי על עצמי בנוגע לגוויה הזו. אמש ננשך בני על ידי חתול רחוב. כאן, ליד הדלת הוא כרע ללטף חתול ששחור ממנו לא ראיתי מימי. מלבד חור ישבנו ועיניו הירוקות- הוא שחור כליל. והוא נבהל פתאום ככל הנראה ונעץ שיניו בזרועו של בני. נשיכה מטרידה וכואבת שהגירה דם.  והבוקר, כשיצאתי להשקות את צמח הגראניום ראיתי שוב את המתה, מצפה לי סמוך לעציץ הפורח, מוסתרת מעט בין צמחייה סבוכה שדומה כי התארגנה סביבה  לטכס אשכבה. ובעודי מטה את המשפך על ראש התפרחות האדומות נמשך מבטי אל האדמה, ולרגע התעוררה בי תשוקה עזה להשקות את היונה, אולי תקום, תתעורר ותעוף ולא תהיה שם יותר להעיק עלי, לבקש קבורה או סילוק או משהו אחר שאינני יודעת מהו. ואותה מחשבה התחלפה באחרת, מטרידה לא פחות, ששבה והעלתה בזיכרוני את זרועו המדממת של בני. ובטני התכווצה בבהלה לרעיון שאולי נבר החתול השחור בגוויה המתה, נשך ממנה, נבר בסופסופיות שלה, הגיר עליה ובלע עיסת נוצות ורימה, ואחר כך השתעשע מעט בשאריות השסועות, מגלגל והופך אותה אט אנה ואנה בכפתו, ומתרחק משם כשהוא נושא בגופו מוות לעוס והוא הולך להתלטף עם בני.

ממקום שבתי בסלון, מול הגינה, לא רואים את היונה. אולי טכס האשכבה בעיצומו. אבל אני  כאן אשאר, לא אזוז עד שאמצא מי שיואיל לסלק אותה משם.

אני יכולה לחשוב על אינספור יצירות שהפכו את קרבי אלפי מונים יותר מהפיסה המתוארת כאן. (קוטזי, "מחכים לברברים", מורקאמי "הציפור המכאנית"), יצירות מורכבות שמצריכות השקעה  ומעוררות הכרח לנקיטת עמדה, למחשבה על טוב ורע, על לשם מה יש צורך בתיאור פלסטי כזה או אחר? ובדרך אחרת, חשאית יותר אולם בעיני לא פחות מטרידה יצירתה של קלאריס ליספקטור (למשל הסיפור "אושר סמוי") שמעוררת מחשבה על הדחוי והשונה, ועל המאוס שבתוכנו.

אז ממה נמנע וממה נטעם? איפה נעתר לפגוש את מי שהלך את כברת הדרך בכוונה להגיע עד אלינו? ואולי נמתין בחוסר אונים עד שמישהו -בר סמכא או סתם אחד עם קיבה עמידה – יסלק מדרכנו את הגועל נפש הזה?

 

Share Button

העצב של בארבי. (או: להתאבד על זה)

הסחת דעת. בארבי דול

חדר הכושר אליו גררתי את רגלי פעמיים שלוש בשבוע וממנו יצאתי אחרי כשעה מלאת אנרגיה ונמרצת היה חלל קטן ואינטימי. המכשירים לא היו הצעקה האחרונה, חלקם חלודים משהו, אבל האוירה נינוחה ונטולת תחרותיות. מעולם לא אהבתי להתעמל. עשיתי שוב ושוב את המסע המפרך והמיוזע הזה (ועדיין אני עושה אותו כעבור שנים אם כי בעיר אחרת), רק משום שאני חרדה לבריאותי. אבל זה כבר סיפור אחר.

בתחילתו של אימון הייתי עולה על ההליכון ומגבירה את קצב הצעידה. עד מהרה התקצרה נשימתי והפכה כבדה, ואני שמעתי את עצמי סופרת דקות בדרכים שונות ומשונות כדי להסיח את דעתי מהעינוי, ומהזיעה שניגרה במורד גבי ועל פני, וסימאה את עיני.

אבל אז היו שתי נערות, בארבי וחברה שלה כיניתי אותן בלבי- נכנסות ומסיחות את דעתי, גואלות אותי מייסורי ומסייעות לי לסיים את האימון. האחת בובה בלונדינית מיניאטורית שפסעה בקלילות על פני משטח הלינולאום כשמגבת ורודה כרוכה סביב צווארה. היא סבה קלות לכאן ולכאן, תפוזוני שדיה רוטטים עם תנועתה, וחיוכה צחור ומאיר את פניה, והיא כמו מבקשת להודיע לנוכחים, אני כאן, שוב. מצוידת ביופיי. נכון שהתגעגעתם?

אחר כך התיישבה ופרמה בשלווה את שרוכי נעליה, שורכת אותם מחדש, נחשים ורודים משתעשעים בין אצבעותיה, מתחה מעט את אמרת התחרה של גרביה בגוון פיושה מסנוור, שתאמו את הלק המרוח על ציפורניה, את האודם המשוח על שפתיה התפוחות ואת הגומיה האוספת את רעמתה הבלונדינית. גם בגדי הספורט הצמודים שלה היו ורודים.

כשסיימה עלתה גם היא על הליכון והחלה צועדת לאיטה, כאילו יצאה לה לטיול של שבת בבוקר. גם אחרי החימום המשיכה לצעוד באותו קצב נינוח, צולחת ברחיפה את מכשירי האימון, מקפידה לא להכביד משקל על שרירי זרועותיה ורגליה המעוצבות להפליא. אוושת נשימה בהולה עלתה מדי פעם בחלל החדר, וכמה זוגות עיניים עקבו אחריה בדריכות. והיא בשלה, דוחקת משקולת בכפות רגליה, או מכווצת בטן שטוחה ומתרוממת לישיבה, שפתיה נעות בעודה סופרת ארבע, חמש, שש- ונשכבת למנוחה ממושכת. מבטה הכחול היה  נטוע בתקרה, אותו חיוך תם וענוג מרוח כל העת על פניה, והיא קשובה לא קשובה להערות המתגרות המושלכות לעברה. אחר כך שבה והרימה את האגן, מכווצת מעט את ישבניה המוצקים, וסופרת בלחישה מתקתקה כמו ניגנה בפיה, הלוך ושוב  ומעלה מטה שיר ילדים קצבי,  "א-רבע, חמ-אש, ש-אש…"

שתיים נכנסו לחדר הכושר, כמו שאמרתי: והשנייה היתה גבוהה ושופעת איברים, ישבנה גולש אל ירכיה, שדיה הכבדים נתמכים על ידי בטן כדורית, חיוכה מרצה ושיערה דליל, אניצים דהויים מתפרעים מתוכו כמוחים על הדלות שנפלה בחלקם. לשווא ניסתה לקשור שיחה עם הצעירים תפוחי השרירים שעקבו בדריכות אחרי חברתה. אבל היא לא ויתרה: ליהגה, ציחקקה בקול רם מדי, השיאה עצות לחברתה, למתעמלים, למדריך. צעדה במרץ על ההליכון הסמוך לשלי, מתנה באוזני את צרותיה, נושאת נאום בזכות לימודי ההוראה אליהם נרשמה, מצהירה על אהבתה הגדולה לילדים, במיוחד "בודדים, דחויים, שאף אחד לא רוצה לשחק אתם בהפסקה." פעם סיפרה לי שהיא מגדלת חמישה עשר כלבים בחצרה, השכנים שונאים אותה אבל היא לא יכולה ל"תת למסכנים האלה לשוטט רעבים ברחובות." כך אמרה, ופלטה צחוק עצבני. במוחי חלפה לפעמים המחשבה שאולי היא שתויה.

עקבתי פעם אחרי זו ופעם אחרי זו. תהיתי מה מחבר ביניהן. מעולם לא התפתחה ביניהן שיחה של ממש, אבל במשך חודשים ארוכים נכנסו ביחד למכון הכושר וסיימו את האימון בתאום מושלם, כאילו היו קשובות לאיזה אות סמוי. בגמר האימון ניגשו זו לסל הקש הוורדרד שלה, והשניה לשקית השופרסל המרוטה ממנה שלפה חפיסת סיגריות ומצית, ויחד יצאו ונעלמו ברחוב הסואן.

באחד הערבים, ממש לפני שהסתיים המנוי שלי נכנסו השתיים להתאמן. אני הייתי שרועה בתנוחת מתיחה על המזרן, אברי כואבים ועייפות טורדנית מאיימת על עצבי. כשראיתי אותן אמרתי לעצמי שהן אחרו להגיע לאימון, ולא היה מי שיסיח את דעתי מהפעילות המאוסה. חשבתי כמה משמים יהיה לצלוח אימון במקום מגורי החדש אליו עמדתי לעבור. מזוית עיני ראיתי את בארבי נשכבת לצידי.  הבטתי לעברה, וראיתי שפניה רטובים. דמעות זלגו מעיניה, במורד רקתה ואל המזרן עליו שכבה, חזה הקטן עלה וירד בקצב מהיר כאילו חדלה זה עתה מפעילות מאומצת, ופיה היה מעוות ממאמץ לכלוא את ההתייפחות שאצרה בתוכה. לרגע חשבתי לקום ולהתרחק, להניח לה לפרוק את המשא המעיק עליה. אולם משהו מיסמר אותי אל המזרן. הפניתי אליה מעט את גווי. עורה הרטוב בהק. צדודיתה הדומעת העלתה בראשי פסל שיש. היא לא חדלה להתייפח, גווה הקטן נרעד מדי פעם כאילו הצטמרר מקדחת חום. המתנתי, ערה לפתע לעובדה שיופייה משכיח ממני את הצער שהייתי עדה לו.

__________

זוהי התחלתו של מה שיכול להיות סיפור, קצר או ארוך, נובלה ואולי אפילו רומן עב כרס. הנראטיב עשוי להתפתח לכל כיוון. אבל לא זאת כוונתי. על כל פנים, לא בשלב זה. אולי ביום מן הימים אחליט אחרת. בינתיים היה כל מבוקשי להצביע על הפתיחה האפשרית הזאת כמצע לדיון ב"איך להפוך חומרי חיים לפרוזה". הקטע שלמעלה אמתי בבסיסו, אלא שפרטים משמעותיים ממנו הוחלפו, שונו, עוותו בכל דרך אפשרית כדי להסוות את זהות הדמויות האמיתיות.

פעולת ההסוואה חיונית לכתיבה. ככל שנרבה בפרטים שגויים כן ייטב, הדמות האמיתית עליה מבוסס הסיפור תהיה לעולם "שמורה במערכת", ומעטים הסיכויים שתזהה את עצמה. העלילה הבסיסית עשוייה להישאר נאמנה למציאות, והשינויים שתעזו להכניס ישחררו אתכם באופן מפתיע מהחרדה לפגוע ביקרים לכם או באחרים. ניתן מן הסתם להפוך נערה אוביסית לדקיקת בשר, להוסיף לה צליעה, יתמות מאב, תאומה זהה, תואר בביולוגיה ימית- או להציב אותה בפינת רחוב ולעצב דמות של ציפור לילה תועה בין בתים נטושים, או זונה בסמטה שכוחה. הדמות האמתית לעולם לא תנחש שזאת היא. משהו משמעותי כדאי להמציא.

אחרי שיצא הרומן הראשון שלי "חלונות כפולים" (ידיעות אחרונות, 1995) שאלה אותי אמי : "כזאת אמא נוראית הייתי לך?" הסברתי לה שעלילת רומן המפתח הזה נאספה מסך חוויות הילדות שלי, מסך האמהות ניצולות השואה שבמחיצתן גדלתי. הפכתי אותן לדמות אחת, גדולה מהחיים וקשה מהם. גם זו דרך ליצור דמות, לאסוף ולכנס לתוכה שלל תכונות של דמויות שונות. אין כלל הדורש לדייק, "להעתיק מהחיים." ככל שנעשיר את הדמות ואת מורכבותה כן תהיה מרתקת ו"אמיתית" יותר.

שתי הנערות עליהן סיפרתי כאן אינן דומות לדמויות שבסיפור שלי. צאו וחישבו מה יכול להיות אמתי ומה נולד בדמיוני הפרוע. חובה לציין שאי אפשר להימנע מעלבון של מי שמדמה שהוא מזהה את עצמו בסיפורכם. או אז אין לכם אלא להכחיש בעוז, ולומר לעצמכם,'ימות העולם. הדרך היחידה לשחרר את עצמי כדי ליצור- היא להתאבד על זה.'

Share Button

חדר משלה

האם איבד הביטוי "חדר משלה" שהגתה וירג'יניה וולף את המשמעות הפמיניסטית שלו? יש ימים בהם אני מאמינה שאשה איננה עוד קרבן של מוסרות חברתיות ואחרות, ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה, בכלל זה לבחור לפרנס את עצמה, לא להינשא, לא ללדת ילדים ואפילו לחיות את חייה כאמנית במשרה מלאה. מן הסתם היא יכולה לבחור ולבחור ולבחור. ויש גם ימים בהם רובצת על כתפי עננה, מלים נשמטות מתוכה כמו טיפות כבדות שמבשרות חורבן, מספרות לי שלא הרבה השתנה במאה השנים האחרונות: אשה עדיין איננה מתוגמלת כמו גבר, שחרורה אינו שלם, ודומה יותר לבומרנג, שסב באוויר ושב אל בסיסו כאילו כלום. יצאנו אל העולם לעשות בו דברים נפלאים, ודבר מנטל הבית ותפקידים מסורתיים כאלה ואחרים לא הוסר מעלינו, הנשים המשוחררות. נשים מתרגלות כיום קיום כפול, לעתים בלתי אפשרי. אשה שאמנות היא דרך חיים בשבילה –עדיין תתקשה לא פעם לקיים "חדר משלה". וגם אם זה איננו בהכרח הקושי הכלכלי (למרות שעל פי רוב זהו מרכיב דומיננטי מכתיב ומנתב) , אלא הג'אגלינג בין משפחה ואמנות ומחויבויות אחרות, מוצאת לא פעם האמנית את עצמה מסורה קודם כל לבית ומשפחה, לגידול ילדים ודאגה לבן זוג- ורק אחר כך תתאפשר הסתגרות לשם יצירה. שאם לא כן היא תחשב לאם לא כשירה, לא מסורה, לא… אמנות, אולי יותר מעיסוקים אחרים, מבקשת לא פעם ריחוק והסתגרות, לוח זמנים כאוטי, ומאופיינת על ידי התמסרות טוטלית לשם מימושה, מה שתכופות מתנגש עם האפשרות לקיים חיים נורמאטיביים.

 

 

 

 

 

 

 

בריקסטון, לונדון. "חדר משלי"

 

וככה, מתוך ההכרה שככל הנראה הכמיהה ל"חדר משלי" עדיין רלבאנטית, ולא תמיד החדר הזה בנמצא לי ולאחרות, וכחלק מתרגיל כתיבה שהצעתי באחת מסדנאות הכתיבה (ולקחתי בו חלק גם אני…) נכתב הדבר הבא:

חדר משלי, זה מה שאני צריכה, אמרתי. יש לך, הוא ענה. כל מה שאת צריכה. ובכל זאת, התעקשתי. אני רוצה שהחדר הזה יהיה לונדון. שיהיה בריקסטון- שם מרוכזים הג'מייקאנים עליהם אני כותבת בספר הבא. אז למה את לא נוסעת? שאל. כי אני לא מרשה לעצמי, הודיתי והרגשתי איך כעס גואה בתוכי. בעודי יושבת ומביטה בפניו הרציניים, מרוכז במשהו שמן הסתם אינו נושא שיחתנו, נזכרתי בראיון שקראתי בעיתון עם השחקנית נטלי פורטמן. היא אמרה שם שהיא מאמינה שכל אחד צריך לעשות משהו שאינו אופייני לו, משהו שמנוגד להתנהלות הרגילה של חייו. בבוקר אני קונה כרטיס טיסה בכוון אחד, שמעתי את עצמי אומרת לפתע. אני נוסעת. לפחות לחצי שנה.

 

Share Button

זמן בהיה

לוח הזמנים השתבש.  כשהעליתי את הפוסט הראשון הייתי נחושה להעלות אחד כל שבוע. כמו שעון. לאתגר את המעיינות, למשמע אותם, לא להניח. והנה, חופשה בחו"ל שימשה תירוץ נוח לפסיחה ראשונה.  כשהנופים הירוקים של צפון יוון חלפו מול עיני חשבתי לעצמי אני חייבת לכתוב את זה. כשהדלות, העליבות, האוויר שכמו דוק של שיממון אחוז בו – פגשו אותי ברחוב עירוני בפורצ'ה אלבניה, חשבתי לעצמי חובה לתעד את זה. גם על השיחות האינסופיות שהתנהלו בינינו בעוד הכביש כמו נפתח לפנינו אל הנצח אמרתי לעצמי שאספר, לפחות משהו על החשיבה ההשוואתית שעלתה ללא הרף, כביכול מתבקשת איזו החלטה: טוב או רע לחיות בארץ.

על כל אלה ועוד חשבתי לספר. אבל כלום לא התרחש. פנקס כמו תמיד היה זמין  בתיקי.  מבחר עטים שאני אוהבת לשאת אתי למקרה שאחד ייבש ובאחר לא יהיה נעים לכתוב. מעולם לא שבתי מטיול ודפי פנקסי  ריקים. גם הפעם נכתב על גביהם משהו. מעט כתיבה אוטומטית שאמורה ללחלח את המעיינות. אבל שום דבר אחר לא הסתייע. וזה מוזר, משום שאני הרי מפקפקת בקיומה של מוזה, לפחות לא מאמינה בלהמתין לה עד שתחפץ.  מי שהצורך ליצור שוכן בתוכו -העשייה עצמה תעורר ותוליד למענו את השאר. ליצור כל הזמן, גם ביום יבשושי צריך "להוציא" משהו.

השוק בקורצ'ה, אלבניה. מטחנת קפה ידנית

אז מה בכל השתבש? אולי לא נתתי די כבוד לזמן בהייה. אולי הנפש ביקשה מנוחה כדי לחדש מאגרי סיפור. ואולי גם וגם. ועוד התרחשויות נרשמו ככל הנראה שעליהן איני יודעת דבר. וטוב שכך. שכן ידוע שגם בזמן שתיקה ממשיך הראש לכתוב. חומרים ממשיכים להצטבר, להיטמע. המבנה, הקול, הצליל, הסוגה, העלילה…אותם אכפה על הדף מיד אחרי שאסיים לפרוק את המזוודות, לכבס את בגדי הנסיעה ולהחזיר אותם למקומם. אחר כך אספר לידידי כמה מרתקת הייתה הנסיעה, ואז בטוח אשב לכתוב. או שלא? אולי יש לתת מקום למחשבה שההכרח נובע גם מהחרדה שאם אקום מאצל שולחני לעולם לא אשוב אליו? תכף ומיד אני אשוב אליו. מה שבטוח בטוח.

 

Share Button

קריאה של קיץ

הקיץ עוד כאן. המוח מתייבש. זו לא העונה הנכונה לכלום,  גם היצירה מקרטעת, מחפשת מקום מוצל להיזרק בו, להמתין  שיצטנן מעט האויר. זה הזמן בשנה שמבקשים ממנו לחלוף מהר, או לפחות שייפול לידינו משהו טוב לקרוא, משהו שיסחוף ויפעל כנגד הפיכתו של המוח לשלולית עכורה שאוטוטו  מתאיידת. ובכל זאת אני, כמו ברי מזל אחרים נתקלתי בסטונר וצללתי לתוכו, מתפללת שתימשך הקריאה לפחות עד הסתיו. רבות כבר נכתב עליו, נדמה הכל, בעיקר על הקסם. קסם הכתיבה, אטית ועם זאת לא משתרכת. לעתים מתעכבת על מה שמענג, ואחר כך לפתע מתקדמת במהירות, מדלגת בקלילות מפתיעה אל העיקר, אל ההתרחשות הבאה. זו היכולת הזאת, המדייקת, לרקום עלילה. ככלל, בבסיסה של יצירה יושב הסיפור. צריך כידוע לדעת לספר סיפור. ואיזה סיפור פשוט הוא סיפורו של סטונר. לכאורה ביוגרפיה מינורית ותו לא. ואולם, מעבר לפשוט ישנה כמובן המורכבות. זו שאתה חש אותה ולא תמיד יכול למלל. זו שאתה שואל את עצמך, מה היא למעשה? מה שובה כל כך בסיפור הזה? מה מרתק למרות הפשטות- ואולי בזכותה? שהרי לא כולנו מודעים לתככים, לאכזריות, לפוליטיקה שצובעת את המסדרונות האפלוליים של האקדמיה בגוונים קרובים לדם. אין ספק שדמותו של סטונר שובת לב. שמשהו בהתנהלות שלו גורם לנו להאמין שגם סיפור חיינו יכול היה להתגלגל ככה. לאו דווקא הארועים שמתרחשים בחיי האקדמיה שמנהל סטונר, אלא יותר בהתייחסותו לקורות אותו.

ג'ון ויליאמס אוהב את הדמויות שהוא כותב עליהן. את סטונר הוא אוהב מאד. וגם אנחנו אוהבים אותו. למרות לקויותיו, למרות חולשותיו, למרות הפסיביות שלו. לעתים נדמה לנו שהיינו בוחרים אחרת, למשל כשהוא מוותר על אהובתו, ומניח לה ללכת, ובכך מוותר סופית גם על אושרו. אפשר כמובן לפתוח דיון על מה מנחה את בחירתו של סטונר, על כמה השתנו מאז הזמנים, ומה מתאפשר היום שאז היה נחשב לאקט שובר מוסכמות ובלתי נסלח. אפשר היה, ובכל זאת, בקריאה רומנטית של קיץ, מצר ליבנו על האובדן של סטונר.

דומה שמה שבעיקר עומד כאן על הפרק היא האנושיות. ואני סבורה שמעל לכל- לאנושיות של סטונר (כמו גם לזו של שאר הדמויות) אנחנו מתחברים. נשאלת השאלה, האם אמורה כל דמות שאנחנו יוצרים להיות אנושית? ומה בדבר רומן (דמיוני כמובן)  שעלילתו נסבה סביב אשה שתפריט ארוחת הבוקר שלה כולל לבבות של ילדים? ומה אם חשקה הנפש ברקיחת עלילה מעין זו? ובכן, גם במקרה כזה ראוי שדמותה של האשה לא תתמצה במפלצתיות גרידא. גם אז כדאי שנזכור את היום והלילה באישיותו של ד"ר ג'קיל (ומיסטר הייד). ראוי בכל מקרה, שכל דמות שניצור, מפלצתית ככל שתהיה, תכיל גם מימד אנושי שיאפשר איזו התלבטות לגביה, פנטזיה קטנטונת ככל שתהיה לגבי סיכוי לשינוי, משהו שיאפשר לקורא להזדהות עם הדמות, או לפחות לנסות להבין אותה, מאיפה באה, ואיך ומדוע הפכה למפלצת שהיא. רצוי שנשרטט לה גם חלקים אנושיים, ואפילו הדמות שלנו היא מפלצת של לילה.

    כרזה לסרטו של רובן מאמוליאן מ-1931

בתוך כל יצירה מתבקשות אינספור בחירות שיוצרות איזון עדין בין המרכיבים השונים. גם טוב ורע מבקשים להם תמיד את מקומם. הסיפור של סטונר מקל על הקורא,  נוגע בלב, ועל פי רוב מחליק כמו ליטוף. ובכל זאת ניכר הרוע בתוך ים האנושיות.

אבל אפשר גם להיפך: ניתן לשרטט  מעט אנושיות בתוך ים של רוע. (מחכים לברברים היצירה המטלטלת של קוטזי יכולה לשמש דוגמה לתמהיל מהזן הזה). שהרי אין זה בלי זו.  ובמחשבה נוספת, גם הבחירה של סטונר לא לגמרי ברורה. כמה טוב הוא מתבל בכמה רע או להיפך…אולי דווקא רבות מהיצירות הטובות יותר משקפות עמדה לא ברורה. מכל מקום, ובמיוחד בקריאה של קיץ- ראוי שנטבל ביותר מקורטוב של טוב, כדי שגם הרע ייגע, כדי שייכמרו רחמינו על הדמויות, אפילו יהיה זה ד"ר גקיל (ומיסטר הייד) שיוליך אותנו בסמטאות אפלוליות שהקור הנושב דרכן יזכיר לנו חורף. שישוב כבר החורף.

Share Button

עושים מזה כסף?

ישנם בקרים בהם – עוד בטרם פקחתי עין- אני חשה ברפיון עולה מכפות רגלי ועד לתוככי מוחי, מאותת- מה לך ולמסע הזה? בעבר היה הרפיון הזה עוצמתי יותר, לעתים הפך לביעות ולבש כסות ממשית של קללה וכישוף, גורר הירהורים קשים מהימנעות ועד סיום הקיום.  לפרקים היו המחשבות הרעות מכריעות את הכף במאבק מול התשוקה ליצור, אם כי מעולם לא לגמרי משתקות אותה. הייתי אומרת לעצמי, אולי אבחר במשהו אחר –עיסוק ברור שקל להסביר לזולת ולעצמי, ששכרו מובטח, שהוא כולל עבודה "מחוברת לעולם", סביבת עבודה נורמאטיבית (שאינה המיטה שלי) וחברים לעבודה. הטיעונים שעלו בתוכי היו משכנעים, שהרי איני נטולת יכולות. ויש בוודאי דבר מה מלבד אמנות שאשמח לעשות. אולי אקום בבוקר כאחד האדם, אתלבש ואלך לי למשרד כלשהו, למפעל או חברה כלשהי ואעשה מה שעושים כולם, ועוד אתוגמל על העשייה הזאת? כבר כתבתי במקום אחר על האומללות שהיתה כרוכה בנסיונות לממש מחשבות מעין אלה. אכן נסיתי. ולא פעם גם נאלצתי להתמודד עם מבטי ההאשמה והתהייה שהופנו כלפי, בסגנון, 'למה לך כל זה?  יש לך משפחה אוהבת, בעל טוב, ילדים מוצלחים… למה את צריכה לחיות כל הזמן בחוסר וודאות, בבדידות, ללא סדר יום קבוע, ללא הכנסה, עם "מקצוע" כל כך ערטילאי? לכי תמצאי לך עבודה מסודרת, תגדלי כבר, תעשי משהו עם עצמך.' ולפעמים פיענחתי מחשבה שעמדה מאחורי מבט נבוך: 'מה לעזאזל שואלים אותה? אולי, אז מה את כותבת? אה? תני איזה שם של משהו, אולי קראנו?…' או, 'רגע, אולי זו בכלל לא שאלה לגיטימית? אולי היא תיעלב?'… קורה שמישהו אמיץ במיוחד שואל,  "נו, ספרי, אז איך באמת זה קורה? את קמה בבוקר ו…" או,  "…איך אמרת קוראים לך? שמענו עליך?…תגידי, עושים מזה כסף?…" יהושע קנז צוטט כמי שאומר, "אין לי צורך בקוראים רבים, די לי שקוראי יבינו את הספרים וייהנו מהם. אין לי שום רצון או צורך להתבלט ברשימת רבי המכר. אני לא מתחרה באיש, אני מתחרה בי עצמי בלבד, וגם זה קשה".

עם הזמן למדתי להסות קולות מחלישים. האמנות הלכה וכבשה כל חלקה מתלבטת בישותי, מבהירה לי שאני לא רוצה לעשות שום דבר אחר.  בד בבד התרחבה בתוכי הידיעה שבתוך האמנות עצמה ניתן ליישם חלקים מעשיים למכביר, כמו שיתופי פעולה, הנחיית סדנאות כתיבה, עריכה, כתיבת זיכרונות למען מי שהכתיבה קשה או בלתי אפשרית להם, ועוד ועוד. ההכרה הזאת, מבויישת תחילה, הפכה לידיעה ברורה ומשמחת, שמאפשרת בניית תכניות עבודה שבאופן פרדוכסאלי היו יותר ויותר מחוברות לעולם, מאופיינות וממוקמות בסביבת עבודה נורמטיבית למדי, ואפילו מאפשרות חברים לעבודה. יותר ויותר התאפשר לי לקום בבוקר, למגר את הרפיון המאיים, לרתום את יכולותי המעשיות ולחברן לאמן שבי, ולפרנס בדרכים מגוונות את צרכי היומיום ואת התשוקה הבלתי מתפשרת ליצור.

אשה כותבת  (vuillard)

סדנאות הכתיבה, וקבוצת אמניות שאספתי ושמתכנסת אחת לחודש לדיון על אמנות ולפעמים גם על דילמות שיש להן פוטנציאל מחליש הם בשבילי תגלית נפלאה, עשייה מפרה שמשלבת הכל.  בכל מחזור של סדנת כתיבה מתגלים כותבים מוכשרים שהגיעו כדי לבחון מה הדבר שמלווה אותם, מציק ומבקש ביטוי, וההתנסות הופכת כה עוצמתית עד שלעתים אי אפשר עוד להתעלם ממנה, והיא תופסת מקום נכבד בחייהם. זה לא מכבר אמרה לי עו"ד אחת: "אני ממש מופתעת לגלות שהרגעים הגנובים שאני מאפשרת לעצמי כדי לכתוב הם הדבר החשוב בחיי".  המפגש בין התשוקה שלי עם זו של אחרים, והאפשרות לסייע במימושם של מאוויים הוא מעצים, ולא פחות ממופלא.

Share Button

שוק ססגוני של סבל וכאב

כל חיינו המשותפים היתה אמא שלי חולה. את ימי ילדותי בליתי על כסאות פלסטיק בחדרי המתנה של בתי חולים או במסדרונות ארוכים, מוצפים אור ניאון עגמומי. פעם נאלצה אמי לעבור ניתוח גרון מסובך, ופעם אחרת לקתה בהתקף לב שריתק אותה למיטת בית החולים למשך ימים ארוכים, ופעמים רבות ביקרה בבתי חולים לבדיקות, התייעצויות ואזעקות שווא כאלה ואחרות. תמיד היה משהו שבגללו נסענו לבית החולים, ונשארנו שם. כבת יחידה לא היה לי עם מי לשוחח במשך שעות ממושכות של ציפייה. אבי היה טרוד ומודאג, ועל פי רוב התלווה אל אמי לחדרי הטיפולים, או שנעדר לצורך סידורים. לפעמים הלך לעבודה והותיר אותי לארח לה לחברה. משום מה (וייתכן שזכרוני נוטה להפרזה) נדמה לי שאת מיטב שנותי ביליתי בהמתנה.

כילדה שקראה כל מה שהניחה עליו את עיניה, תמוהה בעיני העובדה שלא לקחתי עמי בתרמילי ספר קריאה. משום מה, מעולם לא עלה בדעתי שאפשר לקרוא ספר בבית חולים. אולי בתוכי האמנתי שרגע של הסחת דעת תקרב את קיצה של אמי. כביכול היה גורלה נתון בידי.

הזמן חלף עלי בבהייה. חשבתי שציפייה דרוכה וממוקדת מצופה ממני, ורק בקושי הסתרתי מהורי את העובדה שאני למעשה שוגה בהזיות, ומחשבותי מתפזרות לרוח, אין כל דרך לאסוף אותן. על כל פנים, דמיוני לא בילה בחברתה של אמי. עשיתי ככל יכולתי להימנע ממראות מפחידים, נדמה לי שהשקעתי מאמץ אדיר בהימנעות, מה שאילץ את דמיוני להנחות אותי למחוזות רחוקים. אולם אחרי ככלות הכל, היה בית החולים שוק מציאות ססגוני של סבל וכאב, ואי אפשר היה שלא להבחין ולספוג את המראות המבעיתים.

ידידי הסופר חיים באר חוזר ומדגיש כמה אהובה עליו וכמה חשובה בעיניו העמידה בתור. בעוד שעל רוב האנשים היא שנואה, הוא מתעקש שאין מקום נפלא מעמידה זו לאיסוף סיפורים. לא איסוף בלבד, אלא גם מיון וחיבור בין עלילות של דמויות שונות שאינן בהכרח קשורות זו לזו, והמצאת עלילות על פי מראה עיניים והתמסרות לדמיון. בעוד עיני תופסות גבר ואשה עומדים זה אחרי זה בתור לאוטובוס, מציצים אחד בשני בגניבה, הציפייה מתמשכת, הוא נסוג מעט ומתקרב אליה, היא מתקדמת וקרבה אליו, הם נוגעים לא נוגעים, חיוך של מבוכה בעיניהם, הרף התנצלות, רתיעה ושוב התקרבות. וכשהם עולים לאוטובוס הם ממהרים לתפוס מקומות ישיבה סמוכים זה לזה. כך מתחיל לו סיפור של צער ואכזבה, שהרי הוא, שהיא עדיין לא מכירה, נשוי לחברתה הטובה מימי בית הספר התיכון.

ניתן היה להוליך את העלילה הזעירה  הזאת לאינספור כיוונים, לפרוש אותה על פני מאות עמודים, לשלח את זוג האוהבים הטרי אל מאות קודמות, או לברוא למענם עולמות חדשים שכלל אינם קיימים.

זה ככל הנראה מה שעשיתי כל ימי ילדותי, במשך אינספור שעות ציפייה. מיטה שמוסעת מחדר אפלולי ועליה דמות עטופה מכף רגל ועד ראש, קריאה בהולה במערכת הכריזה, או צווחה מצמררת של נערה אבלה עם היוודע לה על מות אהובה. הבעתה, עניין של יומיום, חילצה מתוכי סיפורים שהיו למעשה מאמץ נואל להימלט משם. מה שלא רציתי לראות וגם מה  שכן, המקומות האחרים בהם השתוקקתי להיות – היוו מקור בלתי נידלה לסיפורים הראשונים שהעליתי על הכתב כעבור שנים.

 

Share Button