שיתוף פעולה

לפני מספר חודשים עלה לאקרנים הסרט "אמא של ולנטינה" . את התסריט כתבתי בשיתוף עם במאי הסרט אריק לובצקי .  העבודה נמשכה יותר משנה, במהלכה נפגשנו מספר פעמים בשבוע למשך כמה שעות ועיבדנו את הנובלה של סביון ליברכט (מתוך הספר "נשים מתוך קטלוג") לסרט קולנוע. באותו זמן עבדתי גם על מחזה – בהנחייתו של הבמאי סיני פתר. בימים אלה אני כותבת תסריט נוסף עם התסריטאי שרון ריבק. את המחזה "השתיקה"  (תיאטרון חיפה 2004-2006) כתבתי בשיתוף עם המחזאי/ במאי ניב כהן.

איך זה עובד? אני נשאלת לא פעם. כותבים לסירוגין- כל אחד משפט? או: כל אחד בביתו ואחר כך משווים גירסאות? מתנצחים על כל רפליקה עד שמגיעים להסכמה?  זורקים לאויר רעיונות עד שדבר מה מתהווה ומרגיש נכון? מובן מאליו שאף אחת מהאפשרויות הנ"ל לא ממצה את המתרחש תוך כדי כתיבה בשניים. הכל בכל מכל כל קורה שם: קולות רמים של מצוקה, חרון, יגון ומה לא- כמו גם רעמים של צחוק ושמחה המתגלגלים במורד סמטה עירונית, בוקעים מבעד לקירות עץ דקים של חדר במושב הררי מרוחק, וכמובן גם דיונים אינסופיים המתקיימים דרך ערוצי המדיה האלקטרונית.

אל שיתופי הפעולה הגעתי בדרך כלל באקראי. למעט התסריט הנכתב בימים אלה- הוצעו לי הפרוייקטים השונים, ואני נעתרתי.  העבודה על כל אחת מהיצירות התנהלה באופן שונה, והוכתבה בראש ובראשונה על ידינו, הכותבים, כשמהות הטקסט ושלל התנאים  משפיעים על חיי ואת חיי שותפי בעת הכתיבה. המחזה "השתיקה" סיפר את סיפורה של אשה מוכה. במשך חודשים ארוכים ערכנו ניב ואני עבודת הכנה, בעיקר תוך שיחה ושיטוט לילי ברחובות חיפה. למדנו להכיר זה את זה, את הדמויות שאנחנו בוראים, סיפרנו זה לזה על מפגשים עם נשים מוכות, ובתוך כך גם התוודענו למקומות המוכים (והמכים) שבתוכנו. לעתים היה צורך להתנסות באותה אלימות כדי להבין יותר. לא במובן הפיזי כמובן, אבל עם התגבשות העלילה, ובמקביל גם ההכרות בינינו – הכרות שהלכה והעמיקה ותפסה יותר שטח מחיינו -הפך התהליך למורכב ותובעני יותר. החיים האמיתיים איימו לא פעם לנפץ את הבועה שעמלנו ליצור לעצמנו כדי לאפשר את הכתיבה. דילמות שנגעו למשפחה, פיננסים, מקומות , זמני ומשך ההתכנסות …העצימו את השאלות שנגעו כביכול באופן טהור לכתיבה. חיי הכתיבה הפכו לעתים למשהו שיש להיאבק עליו. לא פעם חלפה בראשי המחשבה לוותר. ואולם, ככל שגדלה ההשקעה בפרויקט -כן הפך העניין לבלתי ניתן לפרוק. המחויבות בוטנה בשלל תובנות ורגשות, משולבים בשמחה, צער, חשש, ובעיקר בתחושה שאוטוטו ייוולד צאצא שאין זוהר ומבטיח ממנו. ובסופו של דבר כן היה: המחזה הופק ועלה על בימת תאטרון חיפה ,והציג במשך שלוש עונות. המחמאה שחיממה יותר מכל את לבנו הייתה זו של ארבע נשים מוכות שבעקבות צפייה במחזה שאלו,"איך שיחזרתם כל כך במדויק את תחושותינו, את הביוגרפיה הקשה שלנו?"

התסריט  ל"אמא של ולנטינה" מבוסס על הטקסט הנפלא של סביון ליברכט, ובכל זאת היה צורך לנהל במשך חודשים שיחה סביב פיענוחו. סייעו רגישותו המופלאה של שותפי הבמאי אריק לובצקי, והיכרותי  העמוקה, אפשר לומר הגנטית- עם חוויותיה של ניצולת שואה שזיכרונותיה מציפים ופורמים את המעטה הדק של שפיות עליה עמלה במשך שנים. גם כאן נקלענו לא פעם לקשיים שנבעו מההבדלים בהשקפת עולם, מהשוני שבין חשיבה נשית לחשיבה גברית, מאילוצים שהכתיבו החיים, המשפחה, מה לא.  התפאורה ששימשה רקע לכתיבת התסריט התגוונה: בתי קפה, בתינו שלנו, והתכתבות במייל- שהלך ותפס מקום של כבוד בכתיבה הדיאלוגית.

בתסריט הנכתב בימים אלה משתנה ומתגוון עוד הדיאלוג  בין שותפי לביני, והמייל ואפילו הסמס תופסים את מקום השיטוט, אם כי לא נפקד לגמרי גם כיתות רגליים באתרים נטושים בדרום העיר בשעות הזויות שבין לילה לעלות השחר.  במקרה זה, תמימות דעים וחשיבה דומה מאפיינים את תהליך הכתיבה, למרות שדילמות שנוגעות ללוח זמנים, הקושי להתפנות נפשית, לטוטאליות שתובעת הכתיבה- אלה מעיבים ומאיימים לא פעם  על התהליך כולו, ומי יודע לאן יתגלגלו פני הדברים.

מה דרוש אם כן לכתיבה בשניים? אורך רוח, מן הסתם, וכמיהה להתנסות חוזרת ונשנית בזוגיות מסוגים שונים.  סקרנות ואהבת הזולת. קשב רב , בד בבד עם עמידה על עקרונות ושמירה על סגנון אישי-  ואולי מעל לכל היכולת להיחשף כל פעם מחדש  לחולשות , כמו גם לעוצמות שלך ושל שותפך למסע, אלו גם אלו עלולות לאיים ולנסוך ביטחון לסירוגין ובאופן מבלבל. יותר מכל, אני מאמינה שלכתיבה משותפת דרושה מידה לא מבוטלת של גמישות. אם יש לכם, לכו על זה. אני ממליצה בחום על ההתנסות, ומבטיחה פסגות ותהומות, לא פעם גם טלטלה,  שההתמסרות לה- עשויה (בסיוע קורטוב מזל וכישרון כמובן)- להוליד יצירה חד פעמית ואולי אף רבת ערך.

 

Share Button

געגועי לצפון

לא כל הזמן היה קר בצפון, אבל היה יפה. בסוף יולי החל המסע. אולי ילדותי משהו להתייחס אליו כאל הגשמה של חלום, אבל זה מה שהוא היה. משהו שכמהנו אליו במשך שנים. משהו שהתקרבנו אליו שוב ושוב ונדמה היה שהוא מתרחק מאתנו. עד כדי כך זה הלך והפך מוזר שאנחנו, רציונאלים  וחפים מאמונות תפלות חששנו לפרקים שאנחנו שומעים את משק כנפיו של איום: גם במהלך השנים שחיינו במערב קנדה (תמיד דרומית למחוזות החלום ההוא), וכעבור עידן כששוב העזנו לחלום אותו והבנו שלא נעמוד כלכלית במסע הממושך ונאלצנו לבטלו, ואז, שוב, באופן אירוני ממש- כששנה קודם ליציאתנו, כשהיינו כבר ארוזים  ויום לפני תחילתו של המסע הוא התבטל, התפוצץ לנו בפנים כמו בועה שמשפריצה נוזל עכור ישר בפרצוף….אבל אנחנו לא ויתרנו.

וכשהגשמנו לעצמנו את אותו חלום, מהוססים, חוששים מ"קלקול" נוסף, ואט נפערים ומתמסרים לחוויה- לא פסחנו על אף פרט. התעקשנו לבקר בכל המחוזות, ולו כדי לחוש פעם אחת איך מרגיש מימוש מושלם (או כמעט מושלם: אחרי הכל לא חווינו מפגש פנים מול פנים עם נקבת גריזלי רעבה). ובכל זאת.

זה היה המסע אל הצפון.

 

Share Button

מבטן ומלידה

זה זמן רב אני מאמינה שאין דבר כזה, שתיקה של מוזה. המוזה היא אמנם נווד ערמומי שמחובר אל היוצר כאבר נוסף, אולם היא תמיד שם, אצלו מבטן ומלידה.

או שנולדים עם תשוקה ליצור, או שלא. או שהצורך הזה מציק, מכרסם חלקים ראויים מאישיותך, נוגס בשמחת החיים שלך כשאינך עושה למען האמנות שלך- או שלא. אשריך אם לא. אבל אם תחושת המועקה אמיתית וכבדה, זו למעשה המוזה שמתדפקת על קירות הלב, מבקשת להישמע, מאיימת שאם תיזנח, אם לא תינתן לה אפשרות לשיר את שירה- ייגבר כעסה והיא תחנוק אותך למוות. אמנם ראוי לומר שרובנו נולדים עם יכולת יצירתית. אבל התשוקה, הדחיפות, הם מתת ומשא של אלה שאין להם קיום ללא אמנות כשיגרת חיים. כשמשתתף חדש בסדנת כתיבה שואל אותי בחשש, את חושבת שיש לי את זה? אני מבקשת לדעת כמה מייסרים אותו חוסר המעש וההימנעות, (וכמובן גם קוראת בתשומת לב את כתב היד שהגיש לי) .

כמו כל עיסוק, גם האמנות מזמנת ימים טובים יותר וטובים פחות. לא פעם אני יושבת אל שולחני וכותבת במשך שעות ארוכות, מוסיפה אי אילו דפים ליצירה שאני עסוקה בה, ולמחרת מתיישבת שוב, קוראת את הטקסט שכתבתי ולוחצת על DELETE, חוזה בטקסט נעלם כהרף עין, ומזכירה לעצמי שמסוכן להתאהב במלים עצמן, מוטב לשאול אם הן משרתות את הסיפור שרציתי לספר. ובסופו של דבר אני אומרת לעצמי, אתמול ככל הנראה היה יום רע. לעולם איני מבכה על העדרה של מוזה. זו בוודאי ישבה על כתפי, הציצה בטקסט, כיוונה את ידי, הציפה אותי ברגש, האיצה במחשבה ישנונית, דחקה בה להתנער מעצלותה. ואז, למחרת, התגייסה שוב למעני וסייעה לי ללחוץ על המקש ולהעלים את הכתוב, בעודה לוחשת באוזני משהו כמו, אתמול שעטת בדרכך, קשובה יותר לצורך "לעשות" מאשר לתוואי שמכתיבה עלילתך המתהווה. כפית עצמך על הפרסונה במקום להניח לה להוליך אותך. זכרי שהדרך הנכונה היא "להתאבד" על זה.

היא תמיד שם, המוזה. גם אם לחישתה אינה נשמעת, אולי מהורהרת משהו, מתמהמהת, אני יודעת להגיד לעצמי, אתמול כנראה היה יום רע. ובעודי מניחה את אצבעותי על המקלדת, עיני נטועות בצג, ובלבי החשש הנדוש מפני הדף הלבן, הריק – שבה אט התשוקה ומפעפעת, מציפה אותי בחמימות מוכרת. והמוזה אף היא מטפסת ותופסת את מקומה על כתפי, כנף מרפרפת על לחיי, עיני שתינו נטועות שוב בדף שאותיות הולכות וממלאות אותו, ובאוזני נשמעה לחישתה המבקשת תעלמי, תני לעצמך להיעלם, אני כאן, על משמרת היצירה שלך, אני כאן מאז ולעולם.

Share Button

פוסט פתיחה

סופרת אחת סיפרה לי פעם שהיא קמה כל בוקר, מחליפה פיג'מה וחוזרת למיטה, לכתוב. ככה היא פותחת יום יום את משרדה. בגדי העבודה שלה צבעוניים, פרחים מודפסים עליהם.

אם אבלה שעות במיטתי, אני צופה פריצת דיסק. אבל משמעות האמור היא ככל הנראה שאין אתר מתאים או לא מתאים למלאכת היצירה. יש אמנים שעובדים הכי טוב במטבח ביתם כשריח תבשילים מציף את נחיריהם, מפותל בנבכי תודעתם וילדיהם שועטים הלוך ושוב בסמוך. ויש המעדיפים את הבדידות והשקט של חדר עבודתם, כשנוף אינסופי נשקף מהחלון.

הפסיכואנליטיקאי האקזיסטנציאליסט רולו מיי דיבר על אומץ, על עוז ליצור. לא עוז שיש לו סממנים חיצוניים שאפשר להתפאר בהם, אלא משהו שנמצא במרכז ההוויה, שנוגע במחוייבות. במרכז מהותו של האדם היוצר קיימת מחוייבות עצומה, סוחפת, אולי בלתי ניתנת לשליטה- ליצור.

פעם האמנתי שיחידי סגולה בורכו בה, והיום אני יודעת שהיא שם, אצל כולנו מלידה ועד מוות. יש מי שמלווה על ידה ואינו מבחין בה, שקטה וצילית, חמקמקה. ויש מי שמפריע לה או מופרע ללא הרף על ידה, מופתע שוב ושוב לגלות שככל שמשתמשים בה יותר כן תעלה ותציף, תכפה את עצמה ולא תרפה. מוחנו עמוס בפרגמנטים של מידע, התרשמויות, תחושות. אירגון ה"חומר" לכדי טקסט- מבטיח תחושה של שחרור, ריחוף ונגיעה בנצח.

לא הכל נפלא, כמובן: יצירה וייסורים קשורים זה בזה בתודעה האנושית מאז ומעולם. רילקה, המשורר הרומנטיקן משווה את העיסוק ביצירה כביקור בגהינום. משורר חייב להיות שם כדי להבין, לתעד את מסעותיו בעולם הצללים, לאכול עם המתים.

כל אמן ימהר להסביר שחיי יצירה הם סבל כרוך באושר אינסופי. ימים "יבשים" שנוקפים גורמים לתחושת אשם גוברת. באחד ממפגשי סדנת הכתיבה שלי נשאלתי מה מרגישים כשלא הולך, כשהנפש לא מתמסרת, כשכביכול אין סיפור לספר, מה קורה אז? ההשוואה הספונטנית שעלתה במוחי היתה לתלמיד הכי חרוץ בכיתה, זה שהמורה אוהבת במיוחד, והוא כל מה שמורה מבקשת לעצמה. קרה ואותו אחד לא הכין שיעורי בית. מצפונו מייסר אותו, והוא מוצף אימה. בברכיים רועדות הוא צועד לכוון הכיתה, ונשימתו כבדה, אין ערך לחייו. הוא עומד לאכזב…

פעם, בתחילת הדרך, אמרתי לאמי שאם לא אכתוב לא אחיה. אינני בטוחה היום, אחרי שלושים שנות כתיבה שאני עומדת מאחורי האמירה הזאת, אבל חיי הכתיבה לימדו אותי שכדי להרגיש נינוחה ומסופקת, מוטב שאעבוד יום יום. זה די פשוט: אין הכרח בטוטאליות המאפיינת יוצרים שכל חייהם נתונים לאמנותם. אבל היענות ליצירתיות שמבקשת לה מוצא מתוכנו, שמהפכת את המעיים בתחושה חריפה של דחיפות, שמאיצה את הלב או סתם מעוררת בנו תשוקה נסתרת לכתוב איזה סיפור- היענות תוביל לגן סודי שאולי הוא נושק לעדן.

Share Button

על הקשר שבין מהפכה ויצירה

הימים ימי קיץ חמים במיוחד. לא מבחינת הטמפרטורות דווקא, אלא מבחינת מה שמתרחש אצלנו: ברחובות, בכיכרות, בשדרות המוצלות הולכת ונרקמת ישות חדשה, יצירה מפתיעה ורעננה, יש מאין. איך נשמר את הרך הנולד? איך נקיים את ההבטחה הנרמזת לנו?

היו שאמרו שמהפכות אפשריות רק בערבי הקיץ, ואחרים מאמינים שהחורף נעים יותר לעמידה ממושכת בכיכרות, לשהייה באוהלים צפופים ודקיקי קירות. אני מאמינה שדווקא עונות המעבר מתאימות לרעיונות חדשים. הסתיו מטיס משבים צחים שמפנקים את הגוף היגע, והאביב דוחק החוצה מבין הקירות הסוגרים, מערטל מכסות מעיקה, מפגיש ומחבר, מפזר הבטחות לדבר מה חדש.
משהו טוב בועט להיוולד, ואנחנו משתאים, שואלים את עצמנו במה נוכל להועיל. כשקוראים לנו אנחנו צועדים, מתגודדים וניצבים במקום המסומן לנו וממתינים להוראות. אנחנו מאזינים, קוראים קריאות עידוד רמות, מוחאים כפיים, חותמים על עצומה, תורמים כמה שקלים, ומרגישים חלק מהמהפיכה. אחר כך אנחנו מפלסים דרכנו הביתה, ושוב שואלים בחשש, ומה הלאה? ומתי-כי הפחד עדיין גדול- מתי חלילה כל זה יתפוגג.

במוצאי אחת השבתות, בעודי מתנהלת לכוון אחת הכיכרות, עלתה במוחי המחשבה שכדי לשמור על הבערה של המהלך הענק הזה יש להפעיל את מעייני היצירה. כביכול אנחנו אמנים, עומדים בפני קנווס ריק, דף לבן או במה ריקה, ואנחנו מחוייבים בפני עצמנו ליצור בשדות הנחשקים הללו משהו חדש, לגרות את יכולת ההמצאה, להציק לפרטים החבויים, לגרום לזיווגים בלתי אפשריים לנבוע מתוכנו ללא בקרת ה"אי אפשר, זה לא יילך, לא יעבוד". עלינו להפוך את היצירה לחלק מהיומיום, נביעה שופעת, רמה, שתעצים את השיח החדש שכבר נולד בכיכרות, בשדרות המוצלות, בסימטאות הערים הקרובות, הרחוקות, עד שמכל מקום יישמע דבר היצירה.

הצייר שטרייכמן נהג לומר שהוא רואה את מלאכתו כמעשה אונס. הוא לוקח בד לבן ואונס אותו, מלכלך אותו. זו מחוייבות שיכולה להפוך לתהליך של שנים. ממש כך עלינו לאנוס את המציאות החדשה, הצודקת, היפה יותר, הנכונה יותר לרבים יותר, לכפות אותה על כל אותם שמכתיבים לנו שנים על גבי שנים מציאות עקמומית, מושחתת, ומבקשים שנאמין שאיננו ראויים ליותר. גם אם אבק של שנים מכסה את האמונה ביכולתנו לטפח כאן חיים אחרים, תשוקת החידוש, התעוזה והשיתוף שכבר מורגשים –יוליכו מכאן והלאה את הקול, ויכתיבו "פרסונה" חדשה, יצירה שתשמח אותנו.

Share Button