אהבת אם

"יש דבר כזה אמא שלא אוהבת את הילד שלה?" היא שאלה. "בטח שיש," עניתי. בראשי חזרה ועלתה  אותה שכנה ברחוב ילדותי בעיירה הצפונית המנומנמת, שהיתה משעינה מדי ערב את שדיה הכבדים על מעקה המרפסת וצורחת על בנה ששיחק למטה עם חבריו : "תעלה  תיכף ומיד הביתה, משה!" ומשלא נענה לה היתה שבה וזועקת, משתלחת, שדיה רוטטים, מחליקים הלוך חזור על מעקה המתכת החלוד, "משה, תיכף ומיד אמרתי, או שאני חותכת אותך עם סכין, ככה- הדגימה, מצליבה שתי אצבעות, מחליקה אותן זו על זו, מדמה תנועת חיתוך תזזיתית. ולפעמים הוסיפה, " קציצות אני עושה ממך, קציצות ברוטב!"

ואני דווקא חושבת שהיא אהבה את משה, שכן לא פעם ראיתי אותם על המרפסת, הוא ישוב על כיסא גבוה והיא ניצבת מאחוריו, מעבירה ברוך, במתינות מתמסרת את מסרקה הגדול במחלפותיו הבהירות של בנה, שגלשו עד כתפו, מחליקה אותן ואחר כך מלקקת את שיני המסרק כאילו היו מרוחות דבש או שוקולד, ובלבי לא היה אז ספק שזה משהו שרק אימהות אוהבות עושות. בילדותי האמנתי שאמהות אוהבות את ילדיהן. נקודה. גם כשאמי הכתה אותנו עד זוב דם, גם אז הייתי בטוחה שכל האמהות מסורות לילדיהן.

אחותי קרבה מעט, תחבה את מרפקה בעדינות במותני, ושאלה, טרוניה בקולה, "למה את כל כך בטוחה? אה…? " ולפני שהספקתי לענות זרקה, "אני, בגלל שאני לא יודעת אם אוהב את הילד שלי, אני מעדיפה לא ללדת בכלל." שתקנו דקה ארוכה, נמנעות מלהביט זו בזו. השמש נטתה. ישבנו בגינת בית הקפה מאז שעות הצהריים, הכוסות שמילאנו שוב ושוב התרוקנו מזה זמן. "פעם אחרונה," הבטחתי בצחוק מתחנחן כשהיססה אם להזמין לנו את היין. "בחיי." לשתינו היה ברור שלא ראוי עכשיו להזמין עוד בקבוק.

לפתע נעשה קר. עורי הצטמרר ובחילה קלה טיפסה אל גרוני. כרכתי את צעיפי סביב שתינו, ועטפתי בכפי את אצבעותיה הארוכות, הקרירות. עורה היה כהה משלי, הבטנו בידינו השלובות. "טוב," אמרתי, מפרקת את אחיזתנו ומלטפת את בטני."העניין הוא לעשות הכי טוב שאת יכולה. כאמא, אני מתכוונת. לא?" נשמעתי מהוססת. "את לא חושבת שזה מתכון מנצח, והשאר כבר יעשה את שלו?" הוספתי, אי שקט פושט באיברי.  היא המשיכה לשתוק, "אה? מה את חושבת?"  כמעט זעקתי," תגידי מש-…" "…אני חושבת שהגיע הזמן ללכת הביתה, נעשה קר" קטעה אותי  אחותי. "את עוד תתקררי לי. את צריכה עכשיו לשמור על עצמך."  "תגידי, את שמחה בשבילי?"  סיננתי בזעם, הבחילה מתעצמת ומערבלת את בטני, "בטח!" מיהרה להשיב, מאותתת באצבע ארוכה, דקה למלצר, ומשלא נתפסה עינו במבטה, נופפה קיצרת רוח וקראה, "הי, מלצר, חשבון בבקשה," ואז סבה לעברי, עיניה דומעות וקולה צורמני מעט, ולחשה,  "מה עובר עליך אחותי? זה שאני בחרתי לא ללדת.. לא אומר כלום לגביך. הרי מאז ומתמיד ברור שאת אהובה תהיי אמא אדמה, אם השנה, אם הבנים, אמא אווזה ואות ומופת." דמעה זלגה על לחיה והיא ניגבה אותה ונברה בתיקה אחר הארנק. "עלי הפעם," אמרה. "בכלל אסור היה לך לשתות את כל היין הזה. את רואה? בגללך אני מרגישה אשמה."