אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

אורליה

"…האם זו פרוזה, שירה או תסכית המלווה סרט?"  באחורי הכריכה* כתוב עוד, "…אין לקרוא (את הספר) כדי להבין מה מסופר; אולי ניתן לקרוא בו כמו בכמה שקפים מונחים זה על זה- כמארג של הזדהות, אימה, תשוקה ובחינת גבולות."

מזה זמן לא כתבתי על טקסט ספרותי של אחר. מרגריט דיראס אהובה עלי משכבר, אבל את הכרך הצנום הזה לא פגשתי עד היום, וכולי הודיה לאלוהי הקריאה ששב אלי בפרק ב' של קורונה, ובמיוחד על כך שהפגיש אותי עם היצירה הקסומה הזאת.

מדי בוקר אני שואלת את עצמי: 'מה שלומך?' ואני משיבה: 'לא יודעת, עדיין מבררת'. וככה חזרתי לקרוא, אולי כדי לברר. לעתים אני אומרת לעצמי, אנא קורונה, הישארי עוד קצת, עד שאצלח את עריכת הרומן החדש שסיימתי את כתיבתו. או לפחות, אני אומרת לה לקורונה, הישארי לפחות עד שאברר לעצמי מה שלומי ומה אני מרגישה לגבייך: מיאוס רבתי- לעתים אני מייחלת שתפרח ותתעופף לה, תיעלם כפי שהופיעה, מקוללת ואיומה שכמותה- (קלישאה). או אולי היא הזדמנות להתפנות לכתיבה, כתיבה ועוד כתיבה, ואולי היא…אז איך את מרגישה? אני שואלת את עצמי.

אורליה שטיינר היא אישה אחת, או שלוש, שמספר(ו)ת געגוע או כמיהה שזורות בטראומת מלחמה ונטישה הורית וזוגית: אישה נעזבת, בת, ילדה בתוך מלחמה. ואולי השלוש האלה בתוך אחת, כי השלוש הן למעשה כל אחת מאתנו. אבל כמו שאני מספרת לא פעם בסדנאות הכתיבה, אין זה ה"מה" אלא ה"איך". הכל כבר נאמר, העלילות כולן סופרו. גם זאת, או כזאת פגשנו בתסעות הקריאה. כקוראים, אנחנו מבקשים להבין את המה, את "הסיפור". אבל את אורליה שטיינר אין כל רצון להבין. כלומר את סיפורה של מי שלא תהא אורליה שטיינר אין כמיהה לפענח. ה"איך" שדיראס רוקמת, או מטליאה כשהיא מספרת את האשה שבתוכה על אופניה – מספק חוויה שלמה.

עדיין לא סיימתי לקרוא את אורליה שטיינר. אבל ברור לגמרי שהספר לא יתגלגל ויהפוך לשירשור קוהרנטי של עלילה שתתגלגל אל סופה המספק. אורליה תיוותר מסתורית ומצועפת, ומוטב כך. די גם לי כך, אלא שלא יכולתי להתאפק, וגם לא רוצה להגיע לצידה האחורי של הכריכה.

*אורליה שטיינר, מרגריט דיראס, רסלינג ושתי, 2014.

Facebook
WhatsApp

6 תגובות

  1. מרגריט דיראס, אחת הסופרות האהובות עלי. הספר הזה, לימד אותי אפשרות לצורת כתיבה שונה ומסקרנת. בעקבות הקריאה בו, כתבתי את ספרי "חמש אבנים". לחלק, לפצל "לשבש את יכולתו של הקורא להכיר את הדמות ולהזדהות אתה.." זו אחת המטרות. דיראס מעוניינת שנחפש אחר זהותה של אורליה. חיפוש שמביא אותנו למחשבות על מהו זכרון, זהות וסובייקטיביות ועוד. המתרגמת, מאיה מיכאלי, עשתה כאן עבודה מדהימה. מאד ממליצה לקרוא את אחרית הדבר שכתבה, ממנה ציטטתי כאן. ויש עוד המון דברים נפלאים להגיד על דיראס ועל תהליך הבריאה של אורליה שטיינר.

  2. תודה יקרה על תגובתך המחכימה. מזדהה עם דרך המחשבה שלך. בעיקר מקבלת את העובדה שאין הכרח להזדהות עם דמות מזוהה, מסויימת, כדי לגייס מתוך הטקסט חוויה כולית. וגם העבודה על זיכרון, ובשל כך גם על השלכה הם עניינים טובים להגות בהם. "חמש אבנים", הספר הנפלא, המהפנט שכתבת, מהדהד את כל אלה, ועוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט