אמנם צילום הכריכה יצא מטושטש, אבל החלטתי להשאירו כך. לא רק בשל העניין האסתטי שעורר בי, אלא גם בגלל תחושת ערפול החושים, התשוקה להימלט -שעוררה עלילת הספר עצמה. "איזון עדין" (רוהינטון מיסטרי, זמורה ביתן, מאנגלית: צילה אלעזר) נחשב בצדק ליצירת מופת. מיסטרי, הסופר הקנדי- הודי זכה לשבחים מקיר לקיר על ספרו העז, המצמרר, המעציב, הראליסטי עד חורמה הזה. ואולם, היו מי שטענו שהמציאות בהודו של שנות השבעים לא היתה איומה עד כדי כך. שמיסטרי הפריז, שהספר בכללו הוא מזעזע ונורא שלא לצורך.
העלילה נסבה סביב ארבע דמויות שנקלעות לדירה מעופשת אחת ונאלצות לחבור כדי להתקיים בדוחק מתפירת בגדים. את רוב שעות היום הם מבלים ליד מכונות התפירה כשהעיר שמחוץ לדירה פולשת לסירוגין פנימה, ומוכיחה לקורא עד כמה רעים ואכזריים הם החיים. מעטפת ההגנה הכחושה מוכחת שוב ושוב כדקה ומעורערת, קרעים ושיבושי גורל מאיימים עליה ועל הדמויות כעניין של יומיום.
הספר עב הכרס הזה (745 ע"מ) נקרא בנשימה עצורה. זוהי ללא ספק ספרות טובה, אפילו מרהיבה. ובכל זאת עורר בי הספר מחשבה מעיקה נוספת שלא נולדה דווקא בשל העלילה אלא בשל מה שרצה הסופר לומר לקוראיו. הרעיון טמון בכותרת "איזון עדין" שלמעשה נקראת בעיני בדיעבד כאירונית ואפילו "נגועה" בציניות. דומה שמיסטרי התכוון לומר שהמציאות נטולת איזון ולעתים היא אכזרית עד אימה, ומפליא המאבק לשרוד בתוך עליבות וחוסר תוחלת. הדמויות נלחמות על הישרדותן, והספר גורם לקורא להתפלא שוב ושוב על הכוח שהן מוצאות בתוכן שלא לוותר ולחדול. ובתוך כך התעוררה בי (כמו גם בלבם של מבקרים לא מעטים) מחשבה על הפרזה, אולי חד מימדיות שגם אם לא מביאה לידי תחושת חוסר אמינות, בכל זאת מעלה הרגשה גוברת של ראייה צרה, מכוונת מן הסתם אבל מרתיעה. וזה מה שליווה אותי לאורך הקריאה וגם הלך והתגבש לכדי ידיעה. לקראת סופו של הספר הבנתי מה הטריד אותי: האמנות אמורה להיות אמינה מהחיים, מטורפת מן הסתם פחות מהם. בסדנאות הכתיבה מתנהל לא פעם דיון סביב הרעיון שאומר שהמציאות מסוגלת לסבול כל דבר, בעוד האמנות אמורה לספק הסבר מספק שיהפוך את המופרך לאפשרי. ולכן, כשמיסטרי מתעקש על הרוע שרומס עוד ועוד פיסות של אנושיות, בולע ומעכל אותן וכמעט לא מותיר להן סימן חיים- הופכת שיגרת העלילה לבלתי נסבלת. דומה שהאיזון הופר. דומה שמיסטרי לא התכוון לתעד אותו, אלא להיפך- הוא התכוון להמאיס עלינו את המציאות, רק שבמהלך המפואר הזה לעתים חשתי שהעלילה עצמה אוטוטו תמאיס עצמה עלי. שהמופרך לא אפשרי. ובכל זאת יצירת מופת, ללא ספק, ואפילו בשל העובדה שליוותה אותי ימים ארוכים וגם לילות, ומן הסתם עוד תלווה.
3 תגובות
כאשר העלילה יוצאת מאיזון ונראית מופרכת יש לך 745 הזדמנויות להניח את הספר ולעבור לאחר. בחיים יש רק הזדמנות אחת, וגם אין מספר-יודע-כל שנושא באחריות לעלילה, כזו שתתקבל על דעתו של הקורא. דודו
אני מתפעלת מעמקות ההבנה וההכרה שלך בכך, שמגמתיות טוטאלית, של כנראה, תפיסת עולם פאטאליסטית (של הכותב) הסתננה אל לב עלילה, שלדברייך כתובה להפליא. כמה קשה לקרוא 745 עמודים, להיקשר אל הדמויות ולהבין שבמובן מסויים הוליכו אותך שולל.
יתכן ואם אותה "מעטפת כחושה" שאמורה הייתה להגן מפני תלאות והפכפכותה של מציאות דורסנית, הייתה מתבססת ומתחזקת, בזכות המרקם האנושי שחבר לו. אולי האיזון היה באמת אמין.
תודה.
אני מאמינה שאכן זה מה שמיסטרי היה אמור לעשות או לחזק. אין לשכוח שמסע הקריאה הוא תמיד אישי ולכל קורא נכון דבר מה אחר, ובכל מקרה זו היתה תחושתי.