אישה אחת התקרבה אליו, בנחישות, בצעד מהיר שגרם לו לזקוף באחת את ראשו. מעט, בתנועה לא מורגשת מתח את עורפו, הביט נכחו וחש בטוח יותר. לחש לעצמו, אני מלך. הדבר הזה שהיה מחובר לראשו סקרן את האישה והיא רצתה לגעת בו, וכמו שמעה את לחישתו אמרה בקול, איזה מלך. תחבה יד לכיס המעיל והוסיפה בחיוך, אסור לגעת. סבה משם והלכה לה. והוא, עומד ככה כבר אלף שנים, הביט אחריה זקוף ראש עדיין, גאה בכתר האבן המרשים שלו, קשת ענקית שמתחילה מאחורי גולגולתו, מזדקרת מעלה ומתקמרת באויר מטה עד שיפולי גבו. לא מזמן התעכב לידו ילד ואמר לאמו, תראי כמה כבד לו, האף והעיניים נפוחים לו מרוב מאמץ. האם צחקה בפיזור נפש ואמרה, יכול להיות, בוא נמשיך עוד מעט סוגרים. והאישון נשען לאחור, התמוכה נאנקה מעט, והרגיש חלש פתאום, משתוקק יותר מתמיד לגעת באברי האבן שלו. אילו היה מודע לגובהו, היה גופו מתכווץ בכאב ואכזבה. אבל המלך תקוע על מעמד השיש הזה, תמוכת ברזל תקועה באחוריו, מוצג לראווה לעוברים ושבים, מדמה לעצמו שהוא נישא וגדול-מידות, זה מה שמחזיק את האישון הזה על כנו, שאם לא כן היה כבר מזמן מתפורר.