איש תחת גפנו/ מאת דינה אדלשטיין (פוסט אורח)

‏פוסט אורח נוסף מתוך סיפורי משתתפי סדנת הכתיבה בספריית תל מונד.

העלילה הנוקבת, רווית האירוניה בסיפורה של דינה אדלשטיין מסמנת גבול דק לתשוקה, לדחף האמביציה המקנן בנו, ועלול לעתים לסכן את שפיותנו, או אף לאיים על קיומנו, להפוך אותו לאבסורד.

אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ *
[* וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד (נביאים- ספר מיכה- פרק ד'- פסוק ד')]

בבוקר שבת שטוף שמש, התפָּרקֶד יוּדה שמוּט איברים, בתחתונים וגופייה, על כיסא נוח, תחת סככת הגפן שבחצר ביתו. צל קריר סינן את קרני השמש שבחוץ. קירקוש סירים ומערכונים של 'הגשש' עלו מהמטבח והפרו את דממת המוות ששרתה סביב. ציפורים לא צייצו, ורוח קָדים חרישית וחמה נשבה בין העלים הכהים, נושאת עמה ריח קל של צָחָנה. יודה נשם עמוקות, והניח לגופו לשקוע אל תוך הכיסא. על שולחן המוֹזאיקה שמולו הניחה אשתו מגש גדול ועליו קנקן לימונדה צונן, טוסט חם ופריך מרוח בנדיבות בחמאה עם קורט מלח מפוזר מעל, וחופן זיתים. במקום של כבוד, במרכז המגש, מונחת היתה צלוחית שקופה ועליה אשכול רחוץ, בעל חמישה ענבים בשלים, מנוקבים ומנוקרים, שהֵסֵבו ליודה נחת רוח גדולה.

לפני מספר שנים, בסופו של חורף שָחוּן, יָצָק יודה את רחבת הבטון הגדולה בחזיתו המזרחית והחמה של הבית הקטן, וריצף אותה בשברי מרצפות ססגוניים שאסף מפסולת בניין שהושלכה בפאתי השכונה הסמוכה. אחר כך תחם סביב היציקה קווי מתאר של סככה, בעמודים ובחוטי ברזל עבים. שעות ארוכות עיזֶק, תיחֶחִ ודישן את האדמה שהקיפה את הרחבה, סִיקֶל אבנים וחפר תעלת ניקוז. לבסוף נסע אל הכפר הערבי הסמוך, וחזר עם עשרה שתילי גפן מזן סוּלטָנינה. הוא נטע אותם במרווחים שווים לאורך הבטון והשקה בנדיבות.

באביב התעוררו השתילים מתרדמתם, והחלו משלחים את שריגיהם הבהירים במעלה שלד הברזל, נאחזים בו בקנוֹקָנוֹת מסולסלות וגמישות, מתמתחים לצדדים ומתחזקים משבוע לשבוע לכדי זמוֹרוֹת מְעוּצּו¬ֹת. מתוכם ביצבצו עלים ירקרקים ועדינים, שנפרסו לרוחב והחליפו את צבעם לירוק כהה, עד שנשרו בסתיו בגווני שלכת מרהיבים. יודה, מצידו, עזר לגפן הצעירה, ליפף, דישן, וחיזק פה ושם עם קשירת חבל. בחורף, עם בוא השלכת, גזם את הענפים השבורים והיבשים במזמרה חדה, והמתין לאביב.

משנה לשנה גדלה הגפן והשתרגה. כעבור שנים אחדות כבר כיסתה את כל הרחבה והעניקה ליושבי הבית סככה קרירה ומאווררת, שניתן היה לחסות בצילה בחודשי הקיץ הלוהטים, להתנדנד בנדנדה, ללגום משקה לימונדה או תמרהינדי קר, ולשחק דמקה או רֶמי.
שבע רצון מעמלו, ארב יודה בסבלנות של איכר לעונה בה תתחיל הגפן להניב, ויום מרגש זה אכן הגיע. תחילה צצו תפרָחות סמדר, שהוּפרוּ והפכו לאשכולות קטנטנים, אשר הלכו ותָפחו עד שקיבלו מראה של אשכול ענבים ירוק וגולמי. מדי שבוע היה יודה עובר בין האשכולות ובודק את בשלותם, וכשנדמה היה לו שכבר ניתן לטעום מהם, תלש עינב עגלגל וגמיש והכניסו אל פיו. הטעם החמוץ והבוסרי הבהיר לו שעוד חזון למועד, ושיש להמתין קימעה.
כעבור יומיים, התעורר יודה בשבת בבוקר לשמע ציוצים עזים ומָשָק כנפיים. הוא יצא בבהלה החוצה, לבוש בתחתוניו ובגופייתו. לשמע חריקת הדלת נפוצו הציפורים לכל עבר, אך מספר אשכולות בוסריים ומרוטים לא הותירו מקום לספק באשר לסיבת המריבה. הם היו מנוקבים, חלקם תלושים, חלקם אכולים למחצה. יודה ניגש אל אחד מהם וטעם עינב נגוס. הוא היה בוסרי ובלתי ראוי למאכל עדיין, אך מסתבר שהדבר כלל לא הפריע לציפורים.

התיישב יודה על סף ביתו, נרעש ומופתע, תוהה מה עליו לעשות. בעודו יושב התחילו הציפורים לחזור, תחילה בהתגנבות יחידים, ואחר כך בקבוצות קבוצות, ושבו לנגוס באשכולות. לא הועילו צעקותיו, רקיעות הרגליים ומחיאות הכפיים. הן היו בורחות מצד אחד, ומתגנבות חזרה מהצד השני, כמו משטות בו. לאחר שהפך בעניין חזור והפוך, החליט יודה שיש לכסות את האשכולות בשקיות נייר אטומות, כדי להסתירם מעיני החומסים. 'לא יראו לא ירצו', חשב בליבו. כל המשפחה גוייסה למלאכה. שקיות נייר מסוגים שונים נשלפו מתוך מגירות, גוייסו מהשכנים, נכרכו סביב האשכולות ונקשרו בחוט שפָּגָט. לא נשכח אף לא אשכול אחד. עד רדת החשיכה נראתה הסככה כמו סוכת חג מקושטת, ובלילה עלה יודה על מיטתו רגוע, וישן שנת ישרים.

ואולם בבוקרו של יום ראשון, מעט לאחר הנץ החמה, קפץ יודה בבעתה והתיישב במיטתו. לא היה כל מקום לספק: בחוץ שוב נשמעו צלילי מריבה קולנית של בעלי כנף. הוא התעשת, ניגש אל החלון והציץ מבעד לתריס. דרך פס האור שהלם באישוניו, יכול היה להבחין בבולבולים ובדרורים חגים בחוץ סביב השקיות, נתלים על הענפים, משספים במקורם את הנייר וזוללים בכל פה.
כעת התמלא יודה זעם עד להשחית. הוא ניגש והוציא מעומק ארון המעילים בד מגולגל ובתוכו רובה אוויר מבהיק, ששמור היה אצלו לתרגילי מטווח. מעולם לא עשה שימוש במיומנות הצליפה שלו אלא רק במסגרת השירות הצבאי או בתחרויות הספורט האתגרי של המועצה האזורית. אבל עכשיו לא נותרה לו ברירה, ובמלחמה- כמו במלחמה. הוא פתח את התריס בשקט בשקט לכדי חריץ צר, נשכב על השולחן הצמוד לחלון באופן יציב ונוח, הידק את כת העץ אל כתפו, והחל צולף בקור רוח בציפורים המופתעות, שצללו בזו אחר זו כמו אבנים קטנות אל רצפת הרחבה.

הירי אכן הועיל, אך רק לזמן קצר. במהרה הגיע גל ציפורים נוסף, ויודה שב וצלף בהן, חזור וצלוף, עד לגל הבא. כל השבוע לא הלך לעבודתו, לא אכל ולא התקלח. מדי בוקר התבצר בחדר השינה והמתין לגל הפולשים הבא. בצהריי יום שישי, לאחר מלחמת התשה עיקשת ושבוע עקוב מדם, עלה במוחו של יודה רעיון חדש, שהצית את דמיונו. הוא נטל את חוט השפגט והמספריים ממגירת הניירות, יצא החוצה וערם את פגרי הציפורים לערימה. אחר כך גזר מהחבל רצועות קצרות ותלה אותם מרגליהם, פגר פגר, לאורך חוטי הברזל של הסככה, ראשיהם כלפי מטה, במרווחים שווים, שורות שורות. "זה ילמד אותם לקח" סינן בזעם מבין שיניו. ואכן, תמונת הקורבנות התלויים הצליחה להפחיד את פורעי החוק. במהלך היום עוד פלשו פה ושם עזי כנף בודדים, אך גם הם אזרו אומץ רק לנגוס בחטף בעינב נחשק, ונסו כל עוד נפשם בם.

וכך למחרת, בעיצומו של עונג השבת, סקר יודה ממעמקי כסאו את פרי עמלו: בולבולים ודרורים, קיכלים ושָחרוּרים תלויים היו במהופך זה לצד זה, נָדים אליו בארובות עיניים חלולות ובמקורים פעורים מתבוסה, נוצותיהם דביקות מדם קרוש וכנפיהם הקטנות שמוטות כלפי מטה בהכנעה. רפיון מענג פשט בגופו. הוא שלח יד עצלה אל אשכול הענבים המרוט, אחז בו בעדינות ובחמלה, עצם את עיניו ונגס. הפרי הבשל התפצפץ בין שיניו, פיו הוצף במתיקות אין קץ, וחיוך התחיל מסתמן בזויות פיו.