מה לא עושים בניו יורק בשעה שהרכבת יורה עצמה מתחנה לתחנה? ראיתי שרים, מחוברים למדיה כלשהי ומדברים אל עצמם, מלטפים מסכים צבעוניים, רוקדים למנגינה לא נשמעת, מעלים מופע שובר לבבות כדי לאסוף מספר מעות, סתם בוהים בניצבים האחרים של המחזה האינסופי שבו גם כוכבי על בקרון הם רק כוכבים לרגע. וקוראים בספר, בעמידה, תוך אחיזה בעמוד המתכת שאינספור ידיים כבר נאחזו בו בנסיעתם היומית לשם ובחזרה. ועוד ראיתי עושים את כל אותם דברים שעוסקים בהם ברחבי העולם בקרונות בשעת נסיעה. אבל ארוחה משפחתית משותפת של ארבעה שכמו הוזמנו לחגוג, ולרגע נדמות קופסאות הקלקר שבידיהם ל"סרוויס" מלכותי שמשמש מזה דורות את בני המשפחה, וההבעה שעל פניהם אינה מעידה על רעב דווקא כי אם על נחישות עיקשת לסיים את מה שבצלחתם, כמו נוהגים על פי איזה צוו עלום שבין יושבי הקרון לפחות אין לו שותפים- ארבעה בסעודה שכזאת עדיין לא ראיתי.
4 תגובות
אילנה, היורה את עצמו הוא טיל, וכאן זו חללית מאוישת עם מדגם אנושי המיצג אותנו. חבל רק שאי אפשר לשמוע את אלה המדברים אל עצמם, כי זו הכתיבה היוצרת במיטבה.
אנסה לצטט.
אני לא רואה בתמונה הזאת שמחה. אולי, להיות מהגר זה תמיד די עצוב.
הנה משהו ממני מאתמול, לאחר שחזרת מנסיעה, אבל אולי קצת ארוך בטור פוסט, אז סתם קראי בלע לפרסם.
*************
מדריך חדש לאירגוני שמאל
חזרתי מנסיעתי ומצאתי שקמו אירגוני שמאל רדיקליים המתרכזים במשפחה דווקא ובנעשה בין כותלי הבית. הנה כמה מן הסיסמאות שתנועות רדיקליות אלה חרטו על דגלן:
א. ״שוברים שתיקה״
כאלף חמש מאות שבעים וארבע סבתות חזרו משהייה ארוכה בחו״ל הרחק מיקיריהן ודיווחו שלא הרגישו כלל בחסרונם של הנכדים. אלה שעדיין אוחזות בבעלים דיווחו על רגשות דומים כלפי הבעל. סטטיסטית, מספר שעות הימצאותו של הבעל דנן בבית נמצא בפרופורציה הפוכה למדד הגעגוע. שמות הסבתות שמורות במערכת.
ב. ״יש גבול״
התנפצה האגדה שכיף לנו לבשל ולצפות באחרים אוכלים בהנאה וביעילות את פרי עמלנו. אז יש גבול!
ומה שכיף לנו זה ההיפך הגמור. כמו לכל דבר, גם לתופעה זו יש הסבר המעוגן במחקר הסוציולוגי ומפורט במאמר שהודפס בירחון הפמיניסטי לסוציולוגיה חברתית ״בנות ישראל לאן?״
אז כך: האישה הישראלית הממוצעת בהגיעה לגיל שישים וחמש יוצאת לפנסיה אפילו אם אין לה והופכת לאדם העסוק והבלתי נגיש בעולם. לרוב היא נתברכה במעגל של כ-120 חברות אינטימיות תופעה שכידוע אין אח ורע בעולם. לעתים נוספים גם גבר או שנים למעגל אבל אלה אינם נכללים במצבת כוח האדם הרשמית ואינם זוכים בהטבות סוציאליות. להבדיל מהנשים הם אינם יכולים לשמש לצרכי וידוי, החלפת מידע דיסקרטי או אנליזה פרוידיאנית. לרוב גם אינם יכולים לשמש לשום מטרה אחרת. יוצא איפה שכדי להיפגש אחת לחודש עם מצבת כוח האדם כל פנסיונרית שפויה חייבת להיפגש כל יום עם ארבע חברות לפחות. והיה כי תימנע מכך, הלך עליה מבחינה חברתית. ….
״חעיוש״
אירגון שמאל המקדם את חוק האיוש בהפגנות שקטות ללא שימוש בנשק חם. לטיפול אינטנסיבי זוכים גדרות המפרידים באופן בוטה בין וילה לוילה בשכונות יוקרה למגינת לבם של תושבים שלהם אין וילה….
העולם מאוכלס במיליארדים של בני אדם ללא קורת גג סובלים מחרפת רעב. מסיבות מוסריות גרידא, כל מי שברשותו וילה, דירת גג, דירת פאר ללא גג, דירת שני חדרים לפחות או מתחם עם בריכה קרוב למסעדות ולחופי ים מנוע, על פי חוק האיוש, להינות מכל מנעמי החיים שפורטו לעיל ללא השתתפות פעילה של הקהילה. התעשרת, גורלך שפר עליך? אתה נותן חזרה לקהילה. לא באופן אקראי כמובן. כאן שוב נכנסים לתמונה הילדים וילדי הילדים וחבריהם מבית הספר ותנועת הנוער הסוציאליסטית. ברור שמדובר גם בבני זוגם של הילדים בין אם נישאו או לא וכמובן גם ילדיהם יוצאי חלציהם של בני זוגם של הילדים מנישואים או קשרים רומנטיים קודמים בתנאי שהם יהודים… כי בשיתוף אנו עסקינן, ולא בהדרה.
פוסט ציונות.
אבותינו ייבשו ביצות, חלו בקדחת ואלה שהחלימו הקימו מדינה. היום כבר אין צורך בציונות, אבל יש הרבה בלוגים ופוסטים בפייסבוק ומחוצה לו המחליפים את הציונות ועל אל כן ייקראו בישראל פוסט ציונות. מצד אחד מתאפיינים פוסטים אלה ברטוריקה שלוחת רסן; מצד שני ניכרת בהם השאיפה העזה לאי רלוונטיות טוטלית. דוגמה לכשל הראשון: ״חשבון נפש״
יא מאניאק מסריח, אתה מדבר פה על מזרחיים, מה אתה יודע מהחיים שלך, בגללך אבא שלי מת. כשאמא שלך בישלה טאג׳ין בפולניה אבא שלי היה צריך לאכול ממליגע בבית הסוהר בבגדד. הוא שונא את זה, איך לא,מי יכול לאכול את החרא שלכם אז הוא מת מרעב.
דוגמה לכשל השני: S. O. S. מהמיואשת
חבריה אני לא יודעת מה לעשות, חברים מהמושב הביאו לי לפני שבוע שק של עשרים קילו תפוחי עץ. מה עושים איתם?, מה הקטע שלהם, זבל…העיפו אלי מתכונים מייד! הם כבר החלו להירקב, הצילו, אני פה יושבת ליד התפוחים, בגלל הסירחון כבר שמתי שק על הראש, מסריח כאן שחבל לכם על הזמן, סופני! מתעטשת עשר פעמים כל חמש דקות מה זה פה, ריאליטי?
.
גם אני אהבתי אותם ואת זווית הראיה המיוחדת שלך על הארוחה שלהם ועל הביחד שלהם. משהו במגשים הלבנים מאיר אותם ועשה את זה באמת לחגיגי. כמעט כמו מחשבי לפ טופ לבנים של DELL. הם באמת נראים באיזה יחד מחזק, והאישה שעומדת משמאלם עם מבט עצוב. קוראת בשקט. אולי היא רעבה:)