מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת,

הדם פעם בקצב צעדי. הלכתי לכוון השוק. מיהרתי, כי נראה היה שאאחר לפגישה. חם כל כך, לא רציתי שתמתין לי מיוזעת. כהרגלי אני מביטה מטה