בלוג

חדר משלה

האם איבד הביטוי "חדר משלה" שהגתה וירג'יניה וולף את המשמעות הפמיניסטית שלו? יש ימים בהם אני מאמינה שאשה איננה עוד קרבן של מוסרות חברתיות ואחרות,

זמן בהיה

לוח הזמנים השתבש.  כשהעליתי את הפוסט הראשון הייתי נחושה להעלות אחד כל שבוע. כמו שעון. לאתגר את המעיינות, למשמע אותם, לא להניח. והנה, חופשה בחו"ל

קריאה של קיץ

הקיץ עוד כאן. המוח מתייבש. זו לא העונה הנכונה לכלום,  גם היצירה מקרטעת, מחפשת מקום מוצל להיזרק בו, להמתין  שיצטנן מעט האויר. זה הזמן בשנה

עושים מזה כסף?

ישנם בקרים בהם – עוד בטרם פקחתי עין- אני חשה ברפיון עולה מכפות רגלי ועד לתוככי מוחי, מאותת- מה לך ולמסע הזה? בעבר היה הרפיון

שוק ססגוני של סבל וכאב

כל חיינו המשותפים היתה אמא שלי חולה. את ימי ילדותי בליתי על כסאות פלסטיק בחדרי המתנה של בתי חולים או במסדרונות ארוכים, מוצפים אור ניאון

עוד על שיתוף פעולה: כמה זה עולה לנו

  בינתיים נשבר משהו בשיתוף הפעולה, ונולדת תהייה גדולה. השאלה הנשאלת היא מה אנחנו עושים למען היצירה שלנו. להתאבד על זה אני נוהגת לומר לא פעם,