והשבוע בכוון ההפוך. מהפייסבוק לבלוג. משהו שלא עשיתי מעולם ואני תוהה מה זה אומר: לגבי מקומו של הפייס בחיי הכתיבה שלי ושל אחרים, לעומת הבלוג. אבל אני נחושה שלא להיכנע לזמינותו הפושעת של הפייס, לאשליית הנגישות שלו לעיני רבים יותר, לתחושה הרמאית שיש לפייס עוצמה מכשפת, שאיש לא רוצה עוד לקרוא טקסטים מהסוג ה"חופר", המהגג בנחת, המספר סיפור בדרך הישנה והטובה.
אז הנה סיפור, והוא קצרצר, ואני עדיין תוהה על משמעותו, שכן מחשבה נעורה בי אמש בעקבות הכתיבה: שאותה מגבעת היא דבר מה אחר, אולי ייצוג של משהו שנשיות בהבלותה מבקשת מגבריות לא להתעלם ממנו, ומחטיאה בכך מהות חיונית. אולי. ואולי לא.
הנה:
היא אמרה לו, תראה איך אני חבושה למענך. אפילו נוצות אני מוכנה להצמיח מהעורף, מכל אבר בגופי, ולצבוע אותן בגוונים שיתאימו למגבעת הזאת. הכל בשבילך. אהפוך לחיית ים או יבשה, אחת שדואה מעל ושבה עם רדת ערב, אחת שלא מרחיקה לנדוד. אחייך, ואהיה טובה. והוא סב על עקביו, הפנה עורף ליפי המגבעת שלה, והלך לו.
3 תגובות
ג.ב. שו סירב להצעתה של יפיפייה להתחתן אתו, כי חשש, שבניגוד לציפיותיה, הצאצא אלול לרשת את יופיו של האב ואת שכלה של האם. אולם המגבעת מכוונת את תשומת הלב ומעניקה הדר לראש, ורומזת על האינטליגנציה ששוכנת בו, ואם הגבר עיניו בראשו, הרי הזיווג הזה מומלץ בכל הלב.
או שלחליפין מסיט יופייה של המגבעת את תשומת הלב מבעובדה שהריק שמתחתיה מהדהד. גם זה יכול להיות?..
הנסיך הקטן לימד אותנו שמה שנמצא בתוך המגבעת הוא הדמיון שלנו עצמנו והמוכנות שלנו לחזור ולפגוש אותו במציאות חיינו. דודו