לא הולכת ל-… אלא נמלטת מ-…
מי שמכיר את ההכרח, מכיר. מזה מספר שנים גוברת התשוקה, מכה כמו פטיש בתוככי הראש, מרטשת את החשיבה, מסמאת, הולכת ויוקדת והופכת לתשוקה כפייתית מנג'סת. השפה הפנימית מידלדלת, אין רציונליזציה שתשכיל להגיד 'יהיה טוב', או 'יש להמשיך לקוות', או אפילו 'זו הפיסה שלך,' או 'זה הבית ואין בלתו'.
ארזתי מעט מאד ואת המחשב, והמראתי אל קן הנשרים, אל גוב האריות, בחזרה אל ההיסטוריה הכי ממשית והכי מפחידה שלי. כאן, למשך חמישה חודשים, אנסה להבין אם ניתן לבנות בית בלשון זרה, אפלה, נוקדנית, לפענח מילים ארוכות ורבועות כקרונות משא.
אני זוכרת את הגירתי הראשונה. אז קראתי כל מה שעיני נתקלו בו ונגע לעקירה. Lost In Translation , סיפרה האיקוני של אווה הופמן שימש בשבילי מילון ומורה דרך במבוכי ההתאקלמות בתרבות הזרה. הלשון לא היתה אמנם זרה, אבל רבדי משמעויות ופיענוח של ניואנסים תרבותיים נסתרו ממני. בשבוע הראשון לשהותנו בעיר (קלגרי, אלברטה, קנדה) הוזמנו לביקור כלשהו . הקורות אותי שם נשכחו זה מכבר, אבל מילות הפרידה של בעלת הבית זכורות לי היטב: I will call you later, היא אמרה. ועד היום אני ממתינה שתתמלא ההבטחה. זה היה ניואנס תרבותי שרווח בשפת היומיום, מחווה שלא הכרתי, אבל עד מהרה הטמעתי כדי להרגיש בבית.
מילים של יומיום כמו כיור ומטאטא לא נלמדו בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. שייקספיר הבנתי היטב, אבל אחר פרסומות בטלוויזיה או מהדורת החדשות התקשיתי לעקוב.
געגוע עז ייסר אותי באותן שנים ארוכות בניכר הקר, הגא, הרחוק. ניסיתי ככל יכולתי להבין את חיבוטי הנפש , את הדיאלקטיקה בין כמיהה הביתה לבין רצון להיטמע. אז חשבתי לעצמי, יש לי בית, והוא הרחק אי שם. הוא ישנו, הוא ממתין לי, יהיה שם על עומדו עם שובי. אני אינני מהגרת, אין כאן אובדן כלשהו, אלא פסק זמן, שהות. תתרצי, תיהני, תלמדי, חזרתי ואמרתי לעצמי. אלא שלא יכולתי. החשש מהיטמעות שלמה, מתחושה של שייכות היה מבעית.
מזה שנים אני מצרה על צרות המחשבה, על הפחד הנושן, ומבקשת הזדמנות שנייה. מבטיחה להתנהג יפה, להיטמע, ללמוד, להקשיב. הפעם מהווה השפה מכשול שאני עמלה למוסס. גם אם לא יצלח הדבר (את החומה הברלינאית הזאת אי אפשר יהיה מן הסתם להוריד) – אני עמלה. אני מבקשת לי בית זמני. לעכשיו. לרגע. שהרי רק לרגע באנו, ועוד מעט נלך. מברלין, מן העולם.
ובינתיים אתעד את המסע. על סדר היום: עקירת שורש, זניחת הבית (כל כך מכאיב שמתחשק לשכוח אותו), למידה והתבוננות. אני מצווה לחבק את הזרות. לאסוף אותה אל חיקי, להיות היא. לאהוב אותה. היטמעות היא כבר סיפור אחר. וכמובן, כל אלה הם אך תרגילי מחשבה מכווננים. לא יותר. פריווילגיה מחציפה לחשוב אחרת. אלא שאני מוכרחה, פעם אחת ולתמיד, לחשוב היטב על הגירה.
14 תגובות
אריך פרום הבדיל בין ״החופש מ…״ ל״חופש ל…״, בין טיול להגירה, זו תנועה מאוד משמעותית בין שניהם שקשורה לזהות, שייכות, ובטחון ובעיקר למשמעות. אין כמו ברלין כדי לאתגר את כל אלה.
את כל אלה מאתגרת עכשיו
אילנה יקרה, מי כמוך שאמונה על מילים שמחוברות לתשתית הראשונית שלנו, יכולה להרגיש את הרגעים הללו שפתאום היומיום נהיה לא ברור. נדמה לי שהפחד משורשי אוויר, מאיים מאד ומצד שני, בחקלאות המנותקת מהאדמה, כמעט ואין מזיקים. חיבוק לכם.
שאלת השאלות: איך מתנתקים? איך נמנעים מהמזיקים שמקורם בפנים הנפש
מעניין שלא מילה אחת על הפיל בחדר או סביב ברלין. החופש להסתובב הוא החופש האמיתי ״החופש מ…״ ל״חופש ל…״,
דווקא נמצא שם הפיל. תאתר אותו.
אשמח להצטרף לשניכם ולהיות חופשי להסתובב בברלין
שאלת החופש היא מורכבת. גם ההימלטות והסיבות לצורך בה. את כל זה נחקור, ומעט אולי נפענח. תודה יקירי על הקריאה.
בגיל 7 חוויתי הגירה. ומייד רציתי לאמץ את הבית החדש כאילו נולדתי כאן. ככל שאני מתבגרת תחושת הבית חוזרת למחוזות הילדות. והבית כאן מרגיש לי זר. ובכל זאת כאן חיי, כאן אהובי. מהו הבית אם כן?
סקרנית לחקירה שלכם שם בברלין
יפה כתבת. זאת בדיוק הדרך שהולכים בה עכשיו, לבדוק מה תספר לנו
סקרנית מאוד לעקוב אחר ההתמקדות הזמנית בברלין.
אתך מרחוק במסע.
את ברלין אני אוהבת, גם את יפו ועוד כל מיני מקומות.
גם בכרתים הייתי מתיישבת לזמן מסוים
מעניין יהיה אני מקווה. זו לא המשיכה למקום האחר אלא הבריחה מהמקום המכאיב. לא בבחינת טיול או סיור כלשהו אלא ניסיון להשיל את העור הדואב
איזה יופי של מילים. את רוקדת וולס עם תחושות פנים וחוץ. איתךבמסעות האלה. אני דווקא רוקדת
רומב ה
רומבה היה תמיד סגנון ריקוד מרתק בעיני.