אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

ברלין, יומן מסע 2: הגירה אטית

מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת, את השהיה בעיר הזרה, שאור השמש בה קמצני.

פעם, לפני הרבה שנים, חייתי בעיר מופזת ויפהפייה ששמש שקרנית זרחה מעליה כמעט כל ימות השנה. מבעד לחלון, שכפור ופתותי שלג נצנצו על זגוגיתו, נדמה היה שבחוץ קיץ. אלא ששהייה של מעל דקה מחוץ לדלת היוותה סכנת חיים. בטמפרטורות של מינוס ארבעים מעלות צלזיוס הגוף קופא ואיברים עלולים לנשור מעליו כעבור כתשעים שניות של חשיפה לאוויר.

ברלין לא תהיה קרה כל כך. לפחות כך אומרים יודעי דבר ומהגרים ותיקים. אבל אני- לא אכפת לי. שיהיה קר. מאד קר. שהטמפרטורות יצנחו. שהצל ישלוט, והשמש תתחבא. שהצעידה הקפואה תאתגר את הגוף. אני מכוונת את מבטי פנימה אל המפגש שביני לבין עצמי, בין יפו-תל אביב שחוברה לה בחטא כדי למחוק את ספר בראשית שלה, לבין ברלין שחוברה אף היא כדי להגיד את ההיפך הגמור ממש. ומה לי ולכל זה, ואיך זה קשור לבית שלי, לנדודים שלי.

אז, באותם ימים רחוקים (שנמתחו ובחנו את סבלנותי ומצב רוחי במשך שמונה שנים תמימות) שיוועתי הביתה. ועכשיו אני מייחלת שיאט השעון את תקתוקו. שיהיה אפלולי ברחובות הארוכים וההגירה האטית תהיה נדיבה. אז אפשר יהיה לבחון אם די לי בנהר נמתח בליבה של עיר בלילה, אם די במדשאות הירוקות, בעצי התרזה העצומים, בבתי הקפה החמימים שבחללם עומד ניחוח עוגת דובדבנים ואפשר שם לשבת ולכתוב. לבד וזר ומלטף, איש לא יבקש דבר, וכלום לא יכאב, שום ואף דבר לא יהיה אכפת.

אולי אף ניתן יהיה לטשטש את הזיכרון שמתלווה לשיטוט בעיר הגרמנית, למפגש עם עובר אורח בא בימים, עם שפה שהופכת קרביים ומצווה שנל שנל! הלאה אל לב הגיהנום. קדימה, להתיידד, אני דוחקת בעצמי: עם הגרמנית, הגרמניות, הגרמנים, האפלוליות, הקור, הזרות, ועם כל הטוב והיפה שמבקש בנועם על נפשו,:"אני עולם חדש, אני פה". קדימה, להתיידד עם הגירה אטית.

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

14 תגובות

  1. הרגליים של אילנה הולכות, צועדות (לא בסך) , מגמגמות ומבקשות לעיתים מנוחה בבית הקפה, בעיר טעונה כל כך.הן נושאות את המהגר, המהגר בגופו ובנפשו ומבקשות צרי ומרפא לגוף ולנפש הפצועים. האם הן תדרוכנה על אבני הנגף, או תעקופנה אותם? ימים יגידו.

  2. נזכרתי שפעם כתבת "סופר הוא סופר תמיד גם כאשר הוא סופר(לא זוכרת מה) …. ועכשו את סופרת צעדים….(:

    1. אילנה יקרה, תודה שאת חולקת איתנו את התידדותך/כם עם צעדייך, עם עיר חדשה, ואולי גם עם הזמן שמאט את קיצבו.

  3. נכון. "…גם כשהוא סופר נשים, משכנתאות, עונות…". צעדים קל לספור. אקט מדיטטיבי מושלם. אין צורך במחשבה כלל.

  4. שוטטות איטית היא כשרון ייחודי שניתן לטפח, אבל באופן לא ממוקד וללא בהילות. פשוט לתת לזה לקרות.

  5. הפלאת כדרכך לכתוב אהובתי.
    משאלת פיוס של פנים
    ברקע הולם שבחוץ
    מהוא הרקע ההולם
    האם הרקע הוא באמת רקע
    או פיוט חוץ של משאלות לב
    מי מתבונן על מי
    אני איך שלא יהיה ועם אותה בראשית, מתגעגעת

    1. נכון יקירתי. גם על השפה מן הסתם ייכתבו דברים. עדיין מדלגלת בתוכי את המשמעויות וקשובה להן. תודה גדולה על הקריאה

  6. מעורר מחשבה אילנה.
    גם כי גם אני סוג של באיזשהו אופן…
    מעניין לשמוע עוד איך לכם עם השפה?
    אצלי זה מעורר רגשות מעורבים, הרבה בגלל ההשקה לאידיש.
    מחכה לפרק הבא בבלוג.
    תודה וד"ש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט