אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

ברלין, יומן מסע 4: בית של קפה

הרי בבית עסקינן, ובתי קפה גם הם סוג של בית. גם בישראל אני חובבת אותם' אבל בברלין התגברה עוד חיבתי אליהם. כאן הישיבה טובה ואני מנותקת מהיומיום ובו זמנית גם מחוברת אליו, מוקפת בו, באנשי יומיום וחבריהם ומלבושיהם מזונותיהם וטרוניותיהם ופתיחת סגור לבם שאני מטה אליה את אוזני ועוקבת אחרי כל אלה בעיניים סקרניות, תוך ניסיון נואל להימנע מהפרזה ופלישה למרחב הפרטי המקודש. צריך גם לומר שאיני מבינה היטב את השפה.

בברלין הפכה 'ישיבה לכתיבה' לעינוג שעולה על ההכרח. וכאמור, מדי בוקר, חגיגית ונטולת הסחות אני מתעטפת בשכבות של צמר, פוליאסטר לסוגיו וכותנה (פחות ופחות ממנה כי כבר קר), עומסת את תרמילי שבתוכו מונח מחשבי כעובר מצפה, וצועדת לעבר אחד מבתי הקפה שנויקלן -שכונתי הנבחרת, וברלין בכלל (כמו כל כרך שמכיר בגדולתו) – משופעת בהם. בתים של קפה ממוקמים בשורה לאורך הרחוב, זה אחר זה, וזה מול זה וגם בסמטאות החבויות, ובחצרות פנימיות וגם בכניסה לכל בית קברות (שהם למעשה פארקים רחבי ידיים בליבה של העיר). בתי הקפה פזורים להם בענווה וגם בגאוותנות שקטה, מנקדים בחביבות את הנוף האורבני ומוסיפים לו נוכחות שקשה לשער את החיים בלעדיה.

על קפה Terz הנפלא כבר כתבתי בפוסט קודם. דומה שחיבתי אליו רבה משום שפרחים טריים מתנוססים מאגרטלים קטנים הניצבים על השולחנות, וצבע הקירות -ירקרק אחו ואפרפר מרחבים, וחלונותיו הענקיים ניבטים על מה שהיתה פעם כנסייה אדמונית שכובע צריח מחודד ומרשים רוכב על ראשה. עכשיו משמש הבניין כמרכז קהילתי. מן הסתם אני מחבבת את Terz גם כי שם נולדו המלים הברלינאיות הראשונות שלי.

אבל לבי נוטה דווקא אל בתי הקפה הפצפונים שאפלוליותם מזכירה את הענן שיורד על העיר בסתיו ומתרומם ממנה באביב- אלה הצפופים, שבזמן מגיפה מוטב להימנע מהם אבל הם כולם מפתים, ואצל כולם אני כמהה לשבת. בתחילת שהותי בברלין משנפל הפור על אחד מהם הייתי נכנסת אל המקום הקט הנבחר, מנופפת בגאווה בשלושת חיסוני ומקווה לטוב.

בדרך כלל אני נמנעת מסוכר, מנסה להימנע גם מקפה- אבל טקסט נכתב מבקש זיווג עם משקה לוהט. ובחוץ קר, המעלות דוהרות מטה בנחישות נטולת פשרות, נוגעות באפס ואז מדדות שוב מעלה, מעט ולאט, בחמיצות גלויה שלמרות הכל אינה מצליחה להרתיע אותי, כי קור אני מחבבת הרבה יותר מחום. ותה, משום מה, אני מחבבת בעיקר בשעות הערב. ומשנכנעתי מוגש לי ספל הקפה בחברת עוגית זנגביל זעירה, ואני בקושי מתאפקת לא להריע. אינני מבינה גדולה בטיבם של פולים קלויים ואיכותן של צפיחיות, אבל מדי יום אני מצרה על כך שאסורות עלי העוגות הנפלאות הנתונות בתוך ארונית הזכוכית המבהיקה, שזיווגן עם הקפה נדמה לי גורלי.

לקפה פומרנץ ( Pomeranze Kaffeebar ) התוודעתי בתיווכן של 'בנות ברלין', (ועמוד ה FB שלהן- עליו ראוי שאכתוב בנפרד). בקשתי את עזרתן במציאת בית של קפה עם אווירה ו- וויי פיי. ומרגע שחציתי את הסף התפוגגה הילתם של מקומות הכתיבה האחרים שפקדתי. ומלבד ימים מועטים כמו היום- שהתפתיתי למגינת לב להצעה חדשה ונוצצת – על פי רוב אני הולכת לפומרנץ. אני בוחרת באחד משולחנות העץ, רעוע ודהוי ושרוט, ומתיישבת. הכיסא חורק תחתי כמו נאנח בסיפוק, טוב שבאת, לך חיכיתי. עיני סוקרות את החלל היפהפה שקירותיו הקלופים לבן שסרח והפך לחום צהבהב, ודלפק העץ הגבוה שבחזית מסתיר מאחוריו גיבוב של חפצים ורשימות של הזמנה וכוסות משקה ומערכת שמע שהצלילים הבוקעים מתוכה כמו מנחשים את העדפותי, וגם מכונת קפה אימתנית וארונית עוגות זוהרת, ועל מדפים ספרים מאובקים וגם כאלה שנדמה שזה עתה הוצבו שם, וכלי חרס צבעוניים וערכת גינון עירוני ושתילי תבלין במיכלי פלסטיק לבנים, וגרבי צמר וסבונים ומגבות מטבח מפוספסות – הכל מעשה אמנות, מוצעים למכירה.

שעה קלה אנחנו משתהות ככה אני והמוזה, עד שהמלים מבקשות אותי, מתחרות זו בזו, נדחקות ומפצירות, ואני נענית ושולפת את המחשב. שם באחד הימים בשעת הפוגה פגשתי את ר., בתו הנפלאה של סופר ידוע, ואת בתם הקטנה ובהירת השיער של זוג הולנדים שחיזרה אחרי בעיקשות, באה והלכה והתרחקה ושבה, ואני שוחחתי אתה במעט המלים שזכרתי: "מה שלומך, ומה שמך, ויום טוב ולהתראות", ואף סייעתי לה ללבוש את מעילה הוורוד בטרם הצטרפה אל הוריה והלכו להם, ואני חזרתי לכתוב.

את בית הקפה מנהלות שתי נשים צעירות שחיוכן נעים וחריצותן נמרצת ושקטה. הארוחות הקלות שהן מגישות הן שיר הלל לבריאות וגם טעימות להפליא. שיחת היושבים אצל השולחנות הסמוכים מתגלגלת במתינות שקטה כמו לחש קרוב ומלטף של בן משפחה אהוב במיוחד. וכמו בכל בית גם בבית פומרנץ אני מדמה לעצמי חדרי מנוחה וחדר אוכל וחדר רחצה וחדר התכנסות וחדר בישול – כולם בחלל אחד וכולם חדרי לב.

מדי פעם – אני חייבת להודות- כשאוחזת בי חולשה כוח הרצון מתנמנם על משמרתו המשמימה ואני מוסיפה לחטא הקפה גם קרואסון חמאה או פרוסה של עוגת שזיפים ואחר כך מצטערת. זהו הצער הבודד שפוקד כאן את נשמתי. כל השאר- המנוחה, היצירה, השוטטות, המפגש, ההרהור, הבהייה, ושוב עוד מהכל – מצערים רק משום שאין בידיהם לעצור את הזמן החולף. 

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

5 תגובות

  1. הכתיבה שלך לוקחת אותי אליך
    שכנתך הסמויה לבתי הקפה
    הריחות
    הטעמים
    השפה
    ובעיקר שמחה בשבילך על החרות שבקשת לעצמך ונראה שלפחות לעת עתה
    מצאת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט