אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

ברלין, יומן מסע 5: השבט

עזיבתנו, אפילו איננה סופית, מעוררת כעס. זה עדיין קיים העניין הזה. אמנם "נפולת נמושות" איננו עוד ביטוי שמיש, ו"יורד" אף הוא לא, אבל משהו ב"עוזב" מותיר עדיין לחלוחית של עובש וצייקנות, מן הסתם גם תחושת נטישה. אודה ולא אבוש, אנחנו יושבים על המדוכה, שוקלים לכאן ולכאן, ולכך אימפליקציות לרוב, מסובכות להפליא, וכולן אבנים בדרך העקלקלה אל החלטה משמעותית. לא אפרט את הלבטים, אבל אומר רק שקירבה למדורת השבט שניתן לכנות "משפחה", צרה וגם רחבה עד רחבה מאד- היא משמעותית משניתן להסביר. ואולי אין הכרח להסביר, שכן כל מי שזכה במדורה משלו (או חש בקרבתה של אחת), ועוד יותר מזה כל מי שחסר אותה יודע עד כמה היא משמעותית.

הביטוי "מדורת שבט" עדיין שגור, ומכוון בהכרח לזו של ל"ג בעמר וחנוכה ופסח ולילות שישי ומלחמות ותנועות נוער והתנדבות בקטיף תפוחים בגליל העליון, היסטוריה "משותפת" ואויב משותף. אבל למעשה- איש הישר בעיניו ינהג, וכלו קיצין ופסה סבלנות, פסה גם לא מעט האמפתיה, תחושת הביחד, הערבות וכל השאר. ואולי טוב שכך. אולי הגיעה השעה להילחם את מלחמתנו האחרונה, והיא – להיות ככל העמים. אין יותר ייחוד, נבחרות, סגולה. אין! זו אולי המלחמה הראויה ביותר שיש להירתם לה. כי אם ככל העמים, הרי שגם לאחרים ניתנו סגולה ונבחרות וכל השאר. זה מכאיב אך חיוני.

ואם אשאל את עצמי למה דווקא כאן? למה ברלין? כביכול מקור הרוע, כביכול כל מה שאני אמורה לתעב ולהרגיש שהוא איננו אני. ובכן, הוא אני- הוא כל אחד. כך אני מאמינה. בהינתן הנסיבות הנכונות. ישנן דוגמאות למכביר. ובכל מקרה, אני בעניין של מחילה גדולה למי שאיננו עוד אחראי, לצד זיכרון מיטיב למען דורות באים. "לא עוד" אמור לשמש אותנו לא רק במחשבה על העצמי, אלא גם בהרהור על האחר.

אנחנו שבים לארץ בעוד כחודש. ניתן לסלוח על נטישה קצרת מועד? ניתן אולי למחול על מחשבה שמצדדת בחיפוש מקום טוב יותר, נעים יותר, זול, מממש, בטוח מארץ מכורה מבלי לצקצק ולנסות "לברר" מה מצב האנטישמיות בתפוצות, ואם קר יותר ("איך אפשר לשאת את זה?") ונידח יותר, ובודד, ורחוק מהמדורה. אפשר?

מן הסתם לא. אי אפשר. כי גצים מתעופפים לכל עבר וחורכים את הניצבים סביב בעלטה. ואולי תואנתי הטובה, המדויקת ביותר היא תשישות. מעולם לא הייתי נערה של קומזיץ ותנועת נוער וחבורה. ועכשיו, כשאיני נערה עוד, עייפתי מהמחשבה על כל אלה. נכון, עדיין מתעופפים גצים היישר אל לבי, בכל אשר אלך. אבל מרחוק עטופה המחשבה בנחמה שמלאכת ההזרה מאפשרת. מלאכת ההזרה בעיני היא אלוהימה. בלעדיה ניוותר לעולם בעלטה. להסתכל לאש בעיניים, לאמוד את הסכנה והפיתוי ניתן רק מרחוק. כדאי לנסות את זה. שהרי את הקרבה החורכת ניסינו כבר, שנים על גבי שנים, ולא הוליכה אותנו אל האור.

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

12 תגובות

  1. אילנוש
    מזדהה עם המון מדבריך
    היטבת לבטא
    אני בוחרת לי את המדורות בגדלים שונים איני אוהבת מדורות צפופות , וגם הלבד מסקרן

  2. לאמוד את מרחק החשיכה כך שנזכה לאור שמגיע אלינו מהמדורות השונות מבלי שהגיצים יגיעו לחרוך.

  3. השבט מאשר לך בריחה. או הימלטות. או ירידה. או כל מה שעושה לך נעים בנפש וכל מה שמרחיק את זמזום ההמון

  4. מסכים אתך לגמרי יקירתי. אני מאמין באיש הישר בעיניו יעשה ואם זה לא מוצא חן בעיני מישהו זו בעיה שלו.
    בגילנו צריך לעשות רק מה שבראש שלנו, בזמן הקצר שנותר.
    בהצלחה עם כל החלטה שתקבלו !

      1. אוהבת את כתיבתך, אילנה יקרה,ואת כנותך להישיר מבט . זו אינה מלאכה קלה כלל-גם מקרוב וגם מרחוק

  5. הותרת אותי ללא מילים
    מבינה מה את אומרת
    מרגישה כמותך גיצים כאלה וכאלה בלב ומחוצה לו.

    הותרת אותי ללא מילים
    מכבדת את בחירותייך
    עצובה שאינך
    שמחה שישנך
    שם זה לא כאן
    כאן זה לא משהו..
    ככל העמים- אני לגמרי בעד
    נזכרת בשירו של דן פגיס פואטיקה קטנה
    מתר לך לכתב הכל
    למשל ש, וש.
    מתר לך בכל האותיות שתמצא,
    בכל התגים שתצמיח להן.

    כדאי שתבדוק, כמובן,
    אם הקול קולך
    והידים ידיך.

    אם כן, כלא את קולך,
    אסף ידיך ושמע
    בקול
    הדף הריק.

    ו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט