ספר השירה של אורנה וייס "האוניות שוקעות לאט" שיוצא השבוע לחנויות הוא פנינה נדירה בים הפרסומים המציפים את חנויות הספרים. בספר שירים ושלושה סיפורים קצרים. בשפה שמותחת את עצמה ועם זאת היא מזוקקת ורווית הומור דק, מדברים השירים ישר אל הלב. תחנות הצער והפרידה, הכמיהה, העמידה במבחן שתובעים החיים והמתים גם יחד – את כל אלה ועוד, בוחנת שירתה של אורנה וייס.
"…אם אתעורר קרוב מאד לחיים
כמעט אגע בהם.
אקום גבוהה
אנעל כפכפים
אזרוק בדלים.
אשרוק לגברים ברחוב.
תהיה לי דעה".
(מתוך: "זרה")
בראיון שערכתי עמה השבוע שאלתי אותה על יחסי הגומלין בין ביוגרפיה לשירה, ועוד שאלות על כתיבתה:
–מתי התחלת לכתוב? אני כותבת מאז ומתמיד. על מחברות בית הספר בילדותי, על דפי "פופ נייר" בתקופת ההתבגרות לצלילי קאט סטיבנס, כאמל ופינק פלויד, ועל דפים פזורים שהנחתי עליהם את ידי.
-מתי הבנת שאת משוררת? מעולם לא ממש ידעתי זאת. וגם היום לא. אשמח לדעת ולהיות, כלומר להיות בתנופת כתיבה שלא עוצרת באדום.
-מה מסמל בשבילך הספר "האוניות שוקעות לאט?"ספר הוא כמו חלום שהתגשם. תמיד הבטתי בכמיהה בחלונות הראווה שהציגו משוררים ששירתם התממשה לכדי דפים כרוכים וזכו לניראות, ורציתי גם. מאד. בכל פעם שינאי ואני השתהינו מול אותם חלונות ראווה היה ינאי אומר: "בקרוב את, אני יודע בוודאות."
– במה עוסקת שירתך? השירה שלי עוסקת בחיים שלי. הפנים הרעיש בי החוצה, ואני רציתי לשמוע גם את החוץ. ניסיתי לחבר בשפה משלי בין הרעש בפנים והקולות שבחוץ.
-ומה בין שירה לביוגרפיה, או להיפך? השירה מתקפת את הביוגרפיה. היא מעניקה מילים לחומרי גלם תחושתיים שכלואים בגוף. אינני יודעת אם בכוחה של השירה לכונן ביוגרפיה, אך היא משמשת תמונה או זיכרון, מעין שיכפול של החוויה. היא מחלצת אותה מהבידול שנגזר עליה וממקמת אותה בעולם. על הדף- בתהליך של מיצוי מדוקדק, לרגעים מתמקמת החוויה מחוצה לי, כמושא להתבוננות ומחשבה, ולרגעים שבה אלי, אותה אחת, אבל שונה. זו כבר אינה אותה חוויה שיצקה את חומרי השיר, אלא מעין חומר מזוקק ומעובד יותר.
תגובה אחת
כשהאוניות שוקעות הן רק מתחילות להמריא בורטיגו למעמקי הנפש שם הן צפות ללא משקל כמו צוללות. דודי