הוא מזכיר לי מישהו

אני קוראת עכשיו את ספרו של ברנהארד שלינק "הדרך הביתה". אלא שלא כמו בספרו הקודם, המצליח כל כך "נער קריאה", אני מוצאת עצמי מוצפת תחושות של אמביוולנטיות לנוכח תיאור ה"טיפוס" הגרמני וכמיהתו לשוב הביתה. הספר עמוס בסיפורי מאבק פנימי כמו גם חיצוני סביב התשוקה לשיבה, להתיישבות סופסופית ורגועה במקום אליו שייכים. אלא שלא כמו בנער קריאה איני מוצאת עצמי נסחפת עם כמיהתו של הגיבור, פטר דבאואר, ואני תוהה מדוע לאורך הספר מלווה אותי התחושה המעיקה שמסעו הטרחני של הגיבור לא עושה לי את זה. שלא ממש איכפת לי אם הוא מוצא את מקומו בעולם או שהוא ממשיך, בליבו, לנדוד.

במפגש הסדנה אמש עלה דיון באשר ליכולת ההזדהות של קורא עם דמות הגיבור. ישנם כמובן אספקטים רבים שניתן להרהר בהם בהקשר הזה. הדיון שלנו נסב סביב מערכת ערכים. מה מבחינה זו מיוצג בתוך הסיפור והאם מאפשר הזדהות?  לא פעם נעור בנו הצורך להרהר במערכת הערכים של הסופר. זה מיותר, מן הסתם, משום שמספר הסיפור איננו בהכרח מייצג את הערכים של הסופר עצמו. ובכל זאת, בדרך משל, במקרה שאדולף היטלר בכבודו ובעצמו כותב סיפור עלילה בדיוני, מן הסתם לא נוכל להתעלם מעובדה זו.

מדוע אם כך הצליח נער קריאה (כמו גם ספרים אחרים של מחברים גרמנים שכותבים על המלחמה) לטשטש את המחשבה על זהות הכותב ועל עולם הערכים שלו, על הזדהויותיו ודעותיו, ולאפשר עניין בקורות הגיבורים? מדוע לאורך הקריאה של השיבה הביתה אני מוצפת שוב ושוב ברגשות מבלבלים של 'את מי מעניין עולמו המיוסר, הבודד, הכאוטי של הגרמני הזה? למי אכפת מסבלו ?' המחשבה היחידה המתבקשת  היא שהמועקה והבלבול של מר דבאואר אינם משכנעים או מעציבים אותי משום שהספר אכן טרחני, תימת הכמיהה הביתה חוזרת על עצמה שוב ושוב בדרכים דומות מדי, נשזרת בתוך עלילות המשנה בלי גיוון או הסוואה מספקים, ועוד ועוד ליקויים שלא אדון בהם כאן. בקיצור, גם אם היה מוצאו של הסופר מאי מרוחק, לא מוכר ונטול היסטוריה אלימה, הייתי מן הסתם חשה אותה אי נחת.