אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

היום שאחרי

ביום שאחרי המשכתי לנסוע. לא שמאד רציתי להמשיך לנדוד, אלא שהמחשבה על השיבה הביתה, אולי אפילו על הישיבה בבית עצמו -הסבה תחושה כבדה. לא נסעתי רחוק מאד הפעם, אבל מספיק כדי להתפנות להשקיף עוד קצת ממקום זר על המוכר, נכון יותר על תחושותי לגבי המוכר. לא את מה שחלף דרכי (או את מה שנותר בתוכי) אני מבקשת לתעד, אלא את העובדה המוזרה בעיני, שבשיבה הביתה יש פרידה שאי אפשר לעתים לשאת. לאו דווקא פרידה ממה שהותרתי מאחור, אלא ממה שאני פוגשת בשובי. הכי מפחיד להיפרד מתחושת העצמי הנטועה בתוכי בעודי בניכר, ולאמץ מחדש את תחושת העצמי הביתית. אני, לכל הפחות, מחבבת את תחושת העצמי הזרה. אותה אני מחבקת בחום, בקירבה יתרה. וכשאני שבה אל המוכר, מוות מעט -שהוא מן הסתם הפרידה המדוברת- תוקף אותי.

ומאחר שרק שיגרת יצירה משחזרת את תחושת הניכר המייטיבה (ואולי בשל  עניינה בהפיכתו של הזר לטבע שני) –  כדאי לי לשוב אליה מוקדם ככל האפשר.  והנה כבר, תיכף, עוד רגע, אני שבה.

 

 

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתף פוסט