איכשהו אני שוב מרגישה במאבק המתגבר בין שגרה עיקשת לבין מה שמחלחל ומאיים לערער אותה: החגיגי. לחגיגי פנים רבות , והוא לא פעם מאוס עלי בשל היותו מפתה, מסמם, מחליש, ועוד יותר בשל היותו אשליה שמקשה על השיבה אל היומיום. עם פרוס עלינו החגיגי החמסן הוא לא מותיר מקום ליצירה. המוח מתנמנם והולך, מאביס עצמו בפיגורים שונים ומשונים כמו מפגשים מחממי לב, לעיסה בהמית, בחישה בסירים מהבילים, טאטוא אינסופי של אבק שהותיר האובך האחרון, וסידור פרחים באגרטלי זכוכית מצויצים שהוצאו לשם כך ממעמקי הארון הישן. השגרה נשכחת, וחשש כבד משתלט אט על אברי החישה, אחר כך רומס את יכולת ההחלטה, ממסמס את התקווה שעם שובו של היומיום ישרתו חומרי החיים הללו את האמנות ויעשירו אותה, שהרי "האמנות עוסקת בפצע". כל כך אנחנו נזנחים, עד שבסופו של דבר נדמה לנו שמאז ומעולם היינו חגיגיים.
7 תגובות
אכן, חגים הם אנטי אמנות, אנטי רומנטיקה, אנטי אמת. אבל אולי אפשר בכל זאת לאתר כמה פצעים כדי לחטט בהם ולכתוב שיר על גפילטע פיש שלא עלה יפה או מרק עוף שיצא דלוח. העיקר שכל זה יסתיים בשלום לפני מותו הסופי של המוח.
על זה אני בונה שוש יקירתי
אני מגיב ממעמקי החגחגי הזה שבניגוד לבאניז הצבעוניים והחייכניים יש בו אבק של נקיונות ואבק מצות וחמץ שהנר לא הבעיר. ובכל זאת, כל הסדרים בסוף מסתדרים סביב שולחן הסדר, וגם בכך יש איזו נחמה. חג שמח, דודו
קראתי שוב ושוב, ובכל פעם נהניתי מחדש, וחוויתי באופן אחר את המילים הכתובות… תוך שאני מתחברת למשמעותן…קולע ויפה..
האם כדי לעשות אמנות הפצע חייב לדמם? האם מספיקה צלקת?
צלקת היא מן הסתם משהו שדימם קודם
אבל צלקת כבר לא כואבת. מה שנותר הוא המגע עם הגלד המחוספס, אולי הזיכרון של הכאב (אם יש דבר כזה).
האם מלפומנה תסתפק בכך? האם היא לא תדרוש לתלוש את הגלד עד לעומק הבשר?