זוהר צפוני בשמי אלסקה- aurora borealis
מה, אין גבול? נשאלתי השבוע במפגש של סדנת כתיבה. כמה תחקיר צריך לעשות בשביל לכתוב סיפור ? ובאמת, החזרתי לבעל הטרוניה, כמה תחקיר צריך לעשות לפי דעתך על מטארורולוג שעוקב אחרי ההתחממות הגלובלית באזור נידח באלסקה? וגם עניתי: המון! אינסוף פרטים יש ללמוד על העיסוק, המקום, הדמות האפשרית שבוחרת (או מושלכת) לחיות בערבות המושלגות…עד שתרגיש שאין לך עוד צורך לעסוק בעובדות היבשות, שהן נשזרות היטב בתוך הסיפור והדמות עליה כתבת אמינה דיה. דיוק בפרטיה של מציאות עובדתית במקרים כמו פרוצדורה רפואית או מחלה, אירועים היסטוריים , תופעות טבע, עיסוק במקצוע כלשהו הוא הכרח. נעמיק לחקור עד שנדע מספיק כדי לסייע לקורא להשעות את חוסר האמון שלו מול הטקסט, כאימרתו של המשורר הבריטי קולרידג'. האמנות אמורה להתעלות באמינותה על המציאות. אמירות כמו, אני יודעת שזה הגיוני כי זה קרה לשכנה שלי אינן תקפות בעולם הפיקציה שאנחנו עמלים עליו.
הנה מה שאומר הסופר אלון חילו בראיון על התחקיר שהוא עורך תוך כדי כתיבה:
"אני כל הזמן קורא. במהלך כתיבה של ספר, אלה יהיו בעיקר ספרים הנוגעים לתחקיר לספר הספציפי בעבודה. בעבודה על "מות הנזיר" קראתי ספרי עיון ופרוזה על עלילת דמשק; בעבודה על "אחוזת דג'אני" קראתי על העלייה הראשונה; ואת "הכי רחוק שאפשר" ליוו ספרים פילוסופיים ומיסטיים."
ואני ערכתי תחקיר קטנטן משלי על הוויכוח סביב מהימנותה של הפרוצדורה הרפואית ש"ערך" א.ב. יהושע ב"השיבה מהודו". הנה הקישור לרפרנסים על הנושא, למי שרוצה לדעת עוד. לא פעם אני משתמשת בדוגמה הזאת כשעולה השאלה כמה חשוב להעמיק בתחקיר. ותשובתי היא, עד שהדמות גוערת בך אם למשל כרכת בטעות צעיף סגול סביב צווארה, או הלבשת אותה שמלה סגולה- בעוד היא- כפי שכתבת אותה, מתעבת את הצבע הסגול. ואם כתבת אותה נכון, ואמין, ואתה יודע די עליה ועל עולמה, יש סיכוי טוב שהיא תעמיד אותך על טעותך ותכפה עליך להחליף בו במקום את הסגול בירוק האהוב עליה. כלומר הדמויות שלך, בשר ודם, ממשיות, אמינות בכל מובן, יוליכו אותך בנפתולי העלילה , ואתה מן הסתם תהיה שם רק כדי להניח להן להראות לך את הדרך אל סוף הסיפור.
6 תגובות
אילנה, שלום רב!
למדתי רבות מהפוסט הנ"ל. לכותבת בחיתולים כמוני, זו עצה מאירת עיניים. עד עכשיו כתבתי סיפורים מ"אזורי הנוחות" שלי, תמרנתי בין פיסות ידע ששלפתי מחוויות החיים והשתדלתי לרקוח מהם מטעמים ערבים. מהם מטעמים עם הזמן, אני מזהה את הנחיצות הגבוהה של המידע שאני זקוקה לו לצורך הכתיבה. לעיתים אני מרגישה שהדמות קוראת לי מתוך הסיפור ומתחחנת שאדע אודותיה יותר, שאשתף ואחשוף בפני הקורא אט אט עוד פרט. גם אם אנחנו משחקים בלברוא סיפור- ראוי שנעשה זאת באופן המושלם כדי ליצור לכידות וכפי שאמר קולרידג' כדי שהקורא לא ירים גבה. כדי שהקורא לא ירים גבה
תודה אתי.
אזורי נוחות לגיטימיים בעיני, וגם שם יש הכרח בתהליך לימוד דומה לזה שמתבקש ממחוזות רחוקים.
לעיתים הקורא מניח שהסופר הוא יודע כל ולא הולך לבדוק ולבחון אותו. כמו כרטיסן באוטובוס – חסר שיתפוס נוסע סמוי, חסר שימצא משהו לא נכון בעליל. הנסיעה כבר לא תמשיך כמו שהיתה קודם.
אני חושבת שתהליך "המחקר" הוא מתגמל ומהנה כשלעצמו: זה כמו ללכת יד ביד עם הדמות שלך, כששתי התודעות, זו שלי, והמדומה שלה, בוראות יחד את הסיפור…
יפה אמרת טליה, אסור לשכוח שאת ההורה, ובסופו של דבר האחריות היא עליך, כיוצר הדמויות.
רואה שניסיתם ליצור קשר דרך הבלוג. בכל מקרה לא קבלתי על כך כל התראה. אנא נסו על פי המייל,
ilana.senesh@gmail.com