העיניים של סבא

יש לי עניין עם עיניים. מאז שהייתי ילדה. אולי בגלל שנותחתי בגיל ארבע, ונותרתי עם פזילה קלה, כמעט בלתי נראית, אבל אני יודעת שהיא שם. יש אנשים שמסתכלים קודם על הצוואר, ארוך או קצר, גבעולי או חזירי, קמוט, מנומש או חיוור וחלק. ויש שבוחנים אצבעות ידיים, נקניקיות או ארוכות וחלקות או מפרקים מגובננים. אותי מעניינות עיניים. מבנה, גוון, מבט. איך שאנשים בוחנים אותי בהתחלה מספר משהו ששנים של היכרות לא יחליפו. עיניים פעורות לרווחה מעידות על בעתה או סקרנות, לפעמים הפתעה. כיווץ של עין אחת, למשל, מעיד על הסתייגות. שתיים מכווצות-על קוצר ראייה או פקפוק, רתיעה או גועל.

גם אותי המון דברים מגעילים. ידיות של דלתות, חדרי אמבט, כיורי מטבח, כלי פלסטיק, בדים מהוהים. ועוד דברים. העיניים שלי מכווצות הרבה. גם בגלל הפזילה. אני מתקשה למקד, בעיקר כשאני עייפה. ככה אני גם רואה פחות את מה שמגעיל. אמא שלי היתה אומרת, תיזהרי לא לשבת שם, לא לגעת בזה, לא להתקרב יכול להיות שזה או מלוכלך או רטוב. אותה כלום לא דחה, אבל היא האמינה שהיא חוסכת ממני משהו. היא ניחשה תמיד מה עומד לקרות. אבא שלה היה אומר שהיא רואה מעבר לאופק. היא אף פעם לא מפספסת. הוא לא אהב אותה סבא שלי, אבל הוא חשב שהיא אחת שיודעת הרבה.

אילו אמא וסבא היו חיים היום, הם היו חוזרים ושואלים אחד את השני, למה באנו לפה, תגיד/י? זה בכלל לא מה שהתכוונו. הוא היה אומר, הציעו לנו אמריקה, ואת החכמה חשבת- והיא היתה עונה, אתה הרי רצית, וסבא היה אומר, אני האמנתי שיתנהגו פה יפה, שסוציאליסט כמוני יסתדר פה. הוא היה גם אומר שנמאס לו להיות יהודי. הוא אמר את זה המון פעמים והעיניים הכחולות הרעות שלו נצצו. הוא האמין שכאן אפשר להיפטר סופית מהעניין הזה של יהודי. ואמא שלי היתה אומרת לו, אני חושבת שסתם הייתי עייפה. בכל מקרה באמת לא לזה התכוונתי . היום אני רואה הכל אחרת.

לאמא שלי היו עיניים חומות עם כתמים צהובים פצפונים שגלשו אל הלבן. כשהייתי ילדה טיפסתי עליה לראות אותם מקרוב מתפשטים ומכסים חלק מלובן העין. אולי דימיינתי את זה. אולי היה שם רק כתם אחד, אני לא בטוחה כי לא נשארתי הרבה זמן כדי לבחון. היא הפחידה אותי, העיניים שלה היו פעורות ולא היתה לה סבלנות, אני לא יודעת איך העזתי להתקרב.

האישונים שלי כחולים כמו של סבא שלי, כחול כהה, רק בלי הניצנוץ ועם הפזילה. אני גם דומה לו, אותו חיוך דק וגוף רזה, כפוף מעט, ולשנינו חזה מרובע ונפוח, אצלי זה מבעית גב ואצלו מהאמפיזמה, ממנה הוא נחנק ומת דווקא כשהבת שלו, אמא שלי, היתה בחו"ל.

אני לא חושבת שאני דומה לו בעוד משהו. הוא לא היה זקוק לאף אחד. הוא היה מוזר ואכזר. פעם הרג ערבי וטען להגנה עצמית. הוא זוכה. הוא עבד אז כשומר בשער של בית חרושת לקרמיקה בקריות, ישב על כיסא מתחת לשמשיה והרים הוריד את חבל הכניסה לבאים ויוצאים. הערבי עיצבן אותו, אז הוא ירה בו. במשפט הוא טען שהערבי מיקד בו מבט מאיים, התקרב לאט ואז הכניס יד לכיס. סבא אמר שהיה בטוח שבכיס יש לו סכין. כשחיטטו בכיס של הגופה מצאו תמונה של איש זקן ואולר. המשפחה של הערבי טענה שהוא היה מוכר סברס והאולר שימש אותו לקילוף. כשזוכה סבא שלי אמר, ככה זה ערבים. אמרתי סכין, לא? ואמא שלי אמרה, ממש סוציאליסט. ונוסף לכל גם נשמה טובה. וגם אמרה, הוא השתגע במלחמה ברוסיה. חזר משם עם ראש לגמרי מסובב.

אלי הוא היה תמיד נחמד. הוא רצה לדעת דברים, היה שואל משהו ותוקע בי את המבט הכחול הזוהר, וכשדברתי היה מהנהן ומחייך וחוזר ואומר, זה מעניין מאד ילדה מה שאת מספרת. כולם מסביב אמרו שצריך להיזהר מאיגנץ, אי אפשר לדעת איזה שד יצא ממנו אם הוא יתעצבן, והזכירו שוב ושוב את הערבי.

כשאמא נסעה לטיול הגדול שלה סבא עבר לגור אצלינו, כי אבא כבר היה מת. סבא היה כבר די חולה אז, ואמא אמרה, אתם אוהבים אחד את השני, את הבנאדם היחיד שמסתדר אתו, יהיה לכם כיף. אני לרגע לא חשבתי שהוא רוצח.

סבא ניקה את הבית, כיבס ואפילו גיהץ את מגבות המטבח ואת הסדינים והתחתונים, הוריד את הווילונות בסלון, כיבס אותם ביד בגיגית הכחולה, שטף ותלה בחזרה. הוא בישל לשנינו, ממש כמו שאמא שלי עשתה, רק יותר טעים. הוא ידע לבשל. הוא הכין מרק גולש ובצקניות לא נימוחות מדי, כמו שאהבתי, ואפה עוגת פרג ועוגת ז'רבו. פעם שאלתי אותו למה לא לימד את הבת שלו לבשל, והוא אמר, את אמא שלך אי אפשר ללמד כלום.

אני לימדתי אותו עברית. היינו קוראים יחד סיפורים מתוך התנ"ך, והוא היה שואל מה זה אומר, ומה זה, ואני הסברתי. כששאלתי אותו מה הבין, הוא אמר, התנ"ך הזה מלא בסיפורים יפים על אנשים רעים. אחרי שהוא אמר את זה הוא השתעל. סבא השתעל המון, והיה מתיישב לנוח, הראש בין הידיים עד שהשיעול נרגע.

אמא נסעה לשלושה חודשים. אני חושבת היום איך היא לא חששה מסבא. הייתי בת שש עשרה וחצי, והגב שלי היה מגובס בגלל הבעייה האורטופדית. הרגשתי מכוערת, ובגלל האוכל הטוב שסבא בישל, נעשה לי צפוף בתוך הגבס. מזל שהיה חורף ויכולתי להסתיר את הגוף מתחת לסוודר גולף כחול וארוך שהבליט את האיבר היחיד שלא התביישתי בו. הוא כיבס אותו פעמיים בשבוע וייבש ליד התנור כדי שאוכל ללבוש אותו שוב למחרת. כשהפך וקירב אותו לחום התנור, הוא אמר שוב ושוב, יפה מאד הסווטר הזה לעיניים הכחולות שלך. ואני צחקתי ואמרתי, סוודר סבא, לא סווטר. והוא ענה, העיקר שאת מבינה. כשהוא תקע בי את המבט הכחול שלו ראיתי משהו שלא ידעתי להסביר. אני חושבת שהוא היה מרוצה.

הוא הכין לי כריכים לבית ספר, ארז אותם יפה במפיות נייר צבעוניות שקנה במיוחד בחנות המתנות, ושם אותם בתיק שלי ואמר, תאכלי הכל, שלא תהיי כמו אמא שלך, כשהיתה ילדה קראתי לה אוליב כי היא היתה רזה כמו החברה של פופאיי. אני לא אוהב שרזים.

בערבים, אחרי שהכנתי שיעורי בית- הייתי תלמידה די גרועה ולא היתה לי סבלנות למה שלא הבנתי – היינו יושבים לשיעור היומי. הישיבה המשותפת הזאת מילאה אותי בסבלנות אינסופית. פעם שאלתי אותו איך בבית ספר שלו לא למדו תנ"ך, והוא עצם את העיניים הכחולות שלו, בצדדים ראיתי אז בפעם הראשונה את הקמטים העמוקים והעור היבש, ואמר, לא האמינו שזה חשוב. ואני נזכרתי שאמא פעם אמרה שבכפר שבו הוא גדל לא היה כלום, אפילו לא בית ספר. שתקתי קצת, ואז אמרתי, מזל שאנחנו לומדים פה ביחד.

אחרי השיעור ראינו סרט בטלויזיה, "הוואי -5 או", "המלאכיות" או משהו אחר, אני כבר לא זוכרת מה הקרינו באותם ימים. שנינו אהבנו סרטי אקשן. סבא לא ידע אנגלית, וגם לא הספיק לקרוא את הכתוביות, אז הסברתי לו. וכשנגמר הוא היה נאנח ואומר, איזה עולם ילדה, איזה עולם. כמעט כל ערב הוא היה חוזר על זה, ואני צחקתי ואמרתי לו, אתה היית בשתי מלחמות, כלום לא יכול להפתיע אותך. והוא ענה, בני אדם זה חיות. אני מקווה שאת נזהרת. ואני אמרתי, מה, גם אתה כמו אמא? והוא ענה, לא. אני לא.

בערבי שישי כשיצאתי עם חברים הוא היה עומד בחלון לחכות לי. אני יודעת שהוא חיכה שעות, כי לא פעם ראיתי את הראש הלבן שלו מציץ מתוך מסגרת החלון, ופעם כשפתחתי את הדלת שמעתי אותו שומט את נעלי הבית, מתנפל על המיטה ומתחיל לנחור בקול רם. זה נשמע יותר כמו נביחה של חיה, ואני בקושי חנקתי את הצחוק שהתגלגל ועלה לגרון, ואמרתי לעצמי שהוא שקרן גרוע.

שבועיים לפני סוף הטיול של אמא, בארוחת בוקר שבת, ראיתי שהוא מסתכל עלי לועסת. הוא בדיוק גמר להשתעל, הפעם השתעל יותר מתמיד ולקח לו המון זמן להירגע. חשבתי לעצמי איך זה שהשיעול שלו לא מגעיל אותי. הסתכלתי איך הוא מחמם את כפות הידיים הזקנות עם האצבעות היפות והארוכות שלו בכוס הקפה. והוא אמר, בילית יפה? ואני הנהנתי, פי מלא בעוגת הפרג המתוקה, והוא חזר ושאל, את בטוחה שבלית יפה? ואני מיד קלטתי שמשהו מוזר בשאלה הזאת, בלעתי מהר ואמרתי, כן, כבר אמרתי לך, למה אתה שואל? והוא חזר ושאל, הקול שלו נשמע אטום יותר מהמבט שהספקתי לקלוט לפני שהורדתי את העיניים בבהלה, את בטוחה? הלב שלי דפק מהר, ושתקתי, והוא אמר, ככה חשבתי. ואני קמתי ולקחתי את הצלחת לכיור ולחשתי, יש לי שיעורי בית, ומיהרתי לחדר שלי והסתגרתי שם עד אחר הצהרים. כשיצאתי מצאתי אותו ישן בכורסה בסלון, הנשימה שלו היתה כבדה, ואני התיישבתי לידו וניסיתי להעיר אותו. אולי נזמין רופא, אמרתי לו כשפקח את העיניים, והוא השתעל וירק לתוך ממחטת הבד הלבנה שלו, וזרק לאוויר, מה זה השטויות האלה, כל הבוץ הזה, אי אפשר לנשום. ואני התעקשתי, אתה חולה סבא, אתה צריך רופא. וגם אמרתי, איפה בוץ? על איזה בוץ אתה מדבר? והוא אמר, כשיורים זה מעיף הכל, וכשהבוץ נושר, הוא מכסה הכל. אחר כך הוא קם בקושי והלך למיטה וישן עד למחרת. בלילה שמעתי אותו משתעל ומדבר על בוץ ועל גשם ועל יד שמתעופפת באוויר מעל לראש שלו ונוחתת לידו בבוץ, והוא לוקח אותה ומסלק אתה את כל הבוץ כדי לנשום. הוא חזר ומלמל, לנשום לנשום, וגם איזה יד מסריחה. ואני שכבתי במיטה ואמרתי לעצמי בקול שאם בבוקר זה לא משתפר אני מבקשת מהשכנה שתקרא לרופא.

בבוקר הוא חייך אלי מהמיטה, השמיכה שלו עלתה וירדה מהר, והנשימה שלו נשמעה כמו שריקה, והוא אמר, סליחה ילדה, הרגשתי קצת -… ואני התישבתי לידו על הריצפה, ואמרתי, לא נורא, העיקר שעכשיו. וגם אמרתי, היום יש לך פטור משיעור תנ"ך. והוא נפנף ביד, ואמר, לכי לבית ספר. אני בסדר. ואני אמרתי, אני לא הולכת לשום מקום עד שאתה מבטיח לי שאתה הולך היום לרופא. והוא אמר, בטח בטח, והעיניים שלו נדלקו בכעס כשהוא כמעט צעק, את מבלבלת לי במוח, לכי מכאן! ואל תשכחי להכין לעצמך סנדויץ'.

כשחזרתי מבית ספר הוא עמד במטבח וטיגן שניצלים, וכל הבית הריח נהדר. תמעכי טוב טוב את הפירה, הוא סימן בראש לעבר הסיר שעמד על הכיריים. החמאה כבר בפנים, הוא הוסיף. הוא אף פעם לא ביקש עזרה, ואני חשבתי שטוב שאמא כבר עוד מעט חוזרת. וכשהתחלתי למעוך עורר בי הריח שעלה מהסיר בחילה. טרפתי שלושה שניצלים ענקיים אבל לא יכולתי לאכול מהפירה. הוא אכל רק קצת מהפירה, ואמר, טעים. יופי הכנת. שאלתי אותו אם היה אצל הרופא, והוא אמר, הייתי עסוק עם השניצלים.

ואז, בליל שישי, יום לפני שהיינו אמורים לנסוע לנמל בחיפה לחכות לאמא, הזמין אותי מישהו מכיתה י"ב למסיבה. לקח לי מהתחלת השנה למשוך את תשומת הלב שלו. נראה לי זה היה אחרי ששרתי סולו על הבמה במסיבת חנוכה, כי אחרי שהופעתי הוא בא והציע לי. הוא אמר שההורים שלו בטבריה וכל הכיתה תבוא אליו. ישבתי כל הערב בפינת הסלון והסתכלתי איך הוא מדבר עם בת מהכיתה שלו. הם צחקו יחד בקול רם (אני חושבת שהוא היה קצת שיכור). אחר כך הוא הצביע לעברי ושניהם שאגו בצחוק מטורף. שנים אחר כך עינתה אותי השאלה למה לא קמתי והלכתי משם. במקום זה ישבתי וחיכיתי שיתקרב אלי, יזמין אותי לרקוד, או סתם יישב לדבר. הוא הרי זה שאמר לי לבוא למסיבה.

קצת אחרי חצות התחילו כולם להתפזר, והוא עמד והסתכל מסביב בסלון הגדול שהיה מלוכלך ומבולגן, בקבוקי בירה וצלחות נייר וכוסות נייר ושאריות עוגה וכיסא הפוך. הוא נאנח ונראה די אבוד, ואני התלבטתי רגע אם להציע לו עזרה, אבל אז אמרתי, טוב, אני צריכה ללכת, כבר מאוחר. ולא הוספתי, ידאגו לי בבית, אבל דימיינתי את סבא בחלון. התחלתי לצעוד לעבר דלת הכניסה, והוא מיהר אחרי וחסם אותי ולחש לי לתוך הפרצוף, בואי, אני אלווה אותך. הוא היה יפה וגבוה עם תלתלים שחורים ושפתיים חמודות, ואני אמרתי לעצמי הלוואי שיחבק אותי וינשק.

הוא גר בצד השני של העיירה, והצעידה היתה אמורה להימשך בערך רבע שעה. צעדנו לאט, זה לצד זה, בשתיקה. נזכרתי בסלון ההפוך שהשאיר מאחוריו, והרגשתי קצת אשמה שלא הצעתי עזרה. וכשהתלבטתי אם להגיד משהו בקשר לזה, הפכה פתאום הדרך ארוכה מדי. הפנים של סבא עלו מולי, עם הברק הכחול בעיניים והנשימה הכבדה, והוא שואל אותי מה את לא מבינה, ילדה? אה? ובפנייה האחרונה השמיניסט הניח את היד הקרה שלו על העורף שלי, ואני התנערתי מהמגע שעורר בי ערבוב של גועל ופחד, והתחלתי לצעוד מהר יותר. הבית הלך וקרב, הצעדים שלו מאחורי נשמעו כמו דפיקות של מסמרים, האור במרפסת המטבח כבה, התכוננתי להיפרד בלי להיעצר, בלי להסתובב אפילו, אבל הוא השיג אותי ואחז שוב בעורף ועקף וחסם את הדרך, הסתכל בי לרגע בעיניים מכווצות לשני סדקים עיוורים, רכן אל השפתיים שלי ונגע בהן בלשון שלו שהיתה רטובה ומחוספסת, ואז הוא נשך לי בעוצמה את השפה התחתונה. הכאב היה חד, ואני הרמתי ידיים והקפתי את הגוף הדק והגבוה שלו והכיתי באגרופים במרכז עמוד השדרה. הראש המתולתל התקרב שוב מכוון ישר אל השפתיים הפצועות, ואז מועף אחורנית, סבא אוחז בתלתלים הנפלאים ומטיח את הראש לאחור ולמטה בכתפו הנוקשה, ואז שוב, אולי עצם התפצחה שם אצל סבא, וצעקה נמלטה ממני, סבא, די! די! וסבא שיחרר את השמיניסט שהסתובב ופלט קללה ונמלט מתייפח. ואני אחזתי בזרועו של סבא וסיננתי, הביתה! הביתה! והתחלנו לדדות יחד בשביל שהוליך אל הכניסה, הוא נשען עלי והלך והתרופף, הוא הפך כבד יותר ויותר, ובערך באמצע השביל הוא התמוטט אל האספלט.