הפנים כספר פתוח

ובכן, למי מתחשק  להתנהל כספר פתוח בפני עולם ומלואו?  עולם ומלואו, מסתבר, חזקים בכך. וזו היתה בדיוק הסיבה להתנגדותי- עתים יותר לעתים פחות  נחרצת – להצטרף לפייסבוק.  עד לאותו  סופשבוע של התערוכה   "נושמים בטון" בה הצגנו גילה בן ישראל ואני את המיצב שלנו "זה זה" (על כך כתבתי את הפוסט   למה? ככה). בשבת אחה"צ, מעט לפני הסגירה ניגשה אלי אחת המבקרות בתערוכה ושאלה אם המיצב מופיע בעמוד הפייסבוק שלי.  עניתי כמובן שאין לי פייסבוק. (על פי מבטה הבנתי שלמעשה אמרתי לה שאני נון פרסון). אבל היא לא ויתרה, ובאורך רוח הסבירה לי את חשיבותה של הרשת החברתית, ועד כמה עשויה הצטרפות אליה להועיל לי, לכתיבה שלי, לבלוג, לסדנאות הכתיבה.  אני מורגלת בשידולים מהסוג הזה. עמדתי בהם לא פעם. ואולם  היה משהו שאמרה לי אותה אשת שיווק, כך הזדהתה בפני, שמוטט את חומת ההגנה מפני הקדמה עליה עמלתי רבות מדי ובמשך זמן ארוך מדי. היא אמרה שהפייסבוק מצטיין בויראליות שלו.  זה, למרבה הפלא, שכנע אותי  לאפשר לעצמי להיוולד כיצור וירטואלי.  לפתע הבנתי שהעובדה שאני טורחת על הבלוג, מטפחת אותו ורוצה שיופץ שמעו, ומשקיעה אינספור שעות בעריכת כתבי יד של המשתתפים בסדנאות הכתיבה שלי- מבקשת השקעה נוספת, עדכנית,  שאם אנהג בה כראוי תשיב לי כגמולי. ואחרי שזכיתי להדרכה (בין אחת לשלוש לפנות בוקר, שהיא השעה בה בני יקירי בשיאו), נהייתי בעלת עמוד בפייסבוק. הרגשתי כמי שנכנעה לעיטוש קולני ומשחרר. ומאחר שהויראליות של הדף שלי לא ניחנה ביכולות ההדבקה הישירות- (משהו שקשור לאופיו, לעובדה שהוא נוגע בהגדרתו לעיסוק שלי ולא לשאלה עד כמה אני יצור חברותי ) אין באפשרותי להתנצל על כל הידבקות וגם לא לבקש הפצה  נוספת שתהדהד את מחלת הכתיבה שלי). כל שנותר לי הוא לבקש שתידבקו בי ותסמכו על הוירוס שלי,  כלומר שתעשו לי לייק, הן בדף הפייסבוק והן בבלוג עצמו. הויראליות שאין עליה בחמיקה, חודרנות, מציצנות, יצירתיות, תחכום ועמידות כבר תעשה את השאר. אפטצ'י.