הוא אמר: למה שלא תבואי? מוזיקה לאור נרות, יהיה רומנטי, יהיה פאן. ואני עניתי: תיאטרון, זה מה שאני מעדיפה. התפצלנו.
הוא הלך לקונצרט בכנסייה (בהפסקה הציץ לרגע, עיניו מצועפות. את הסיפור המתלווה למוסיקה, מלל סתום, כך אמר- הוא לא מבין, אבל השאר נפלא. בעיקר אור הנרות המטפס במעלה חלונות הויטראז'. הוא סימן תנועת רחיפה קלה באצבעותיו.)
ואני נותרתי מאחור. הזמנתי תה ועוגת שוקולד, ושקעתי בקריאת "קו המלח", ספר השעה, שני כרכים שסחבתי בתיק היד שלי, חרדה שמא יאבדו בדרך. לא איכפת היה לי שבגדי יאבדו, אבל יובל שמעוני חייב ללוות אותי במסעי.
הקונצרט היה אמור להימשך כשעה, ולהסתיים בעשר. אחרי שהציץ בהפסקה לספר לי על הנרות והויטראז'ים הוא חזר למחצית השנייה, ואני שבתי אל שמעוני.
בחצות סגרתי את הספר, ולבי הולם בחזי. הזיה כבדה, דביקה, הניחה עצמה על כתפי והזדחלה מטה אל רגלי. בקושי קמתי וגררתי עצמי אל הכנסייה ממול. שערי הענק היו סגורים, קצותיהם אחוזים במנעול ענק, פרחי ברזל מפותלים הלעיגו בשתיקה, וחושך הלם בפני כמו רעם שמקדים סופה.
תגובה אחת
מועקה.