כבר כתבתי פוסט בנושא: אבל עכשיו הרחבתי את נוכחותי בזירה הבדיונית הזאת, שיוט מחויב במרחבי האינסוף. אי לכך החלטתי לשתף אתכם (שוב) בחוויה המעמיקה והולכת:
הוא צדק: יש לי וירוס. ללא התעטשות, כאב גרון, שלשולים או הקאות. וירוס של השכל, אם תרצו. כזה שרוב החולים בו ממאנים להחלים ממנו. הוא אמר, מי שלא אוהב את הפייסבוק לא יימצא בו את דרכו. אני לומדת לאהוב, אומרת לעצמי שיטוט עשוי להוליד עלילות. אומרת לעצמי זו שפה, את הרי חובבת ניחוש של שפות זרות. אומרת, יש בזמזום הבלתי פוסק הזה משהו מערסל, מעין תחושה שאתה ילד מתחבב ומלוטף ללא הרף, ונדמה שהקיום "בתוכו" משיל את הוירטואליות שבבסיסו, והופך אותך ואת שכמותך לדבר מה אמתי מן האמת.
למען האמת, די גיששתי בדרכים עוקפות. בכל פעם שהתקרבתי לצומת הזאת שתבעה החלטה – נדמה היה לי שרוברט פרוסט צדק כשהעדיף את הדרך שלא נבחרה (the road not taken). אולי מוטב היה לכנות את הבחירה שלי כ- less taken, משהו שמוכר לי לגבי עצמי בתחומים נוספים, אבל זה סיפור אחר.
ולאחרונה משהו השתנה. כשקרבתי לאותה צומת חשתי לפתע בחגיגה. האוזניים קלטו את אינספור סיבי ההתקשרות המתחברים שם ללא הרף. הראש הבין שגם ללא נוכחותי העולם שועט לדרכו, ואני רציתי לקחת חלק. אני חושבת שטוב עשיתי כשהחלטתי לאמץ אל חיקי את המחלה הזאת.
תגובה אחת
גם אני נגוע בוירוסים רישתיים ובתחושה העמומה שיש מסיבה מטורפת עם המון מודבקים שאני רק בשולייה קולט את הצללים על קיר המערה או הצלילים העמומים של המוסיקה מרחוק. אז אולי יש בכל זאת מקום כזה או שהכל אשלייה, אני לא יודע, אבל כמי שנהנה מהבלוג שלך אני יכול לציין שזה בהחלט מקום של ציפייה שבועית, אבל כמי שלא מרושת דרך הפייסבוק נראה לי שחלק מהחגיגה הויראלית נמצא מחוץ לזירה שלי ואני מרגיש פספוס, כאילו אני מפסיד חלק גדול של החגיגה. אבל אולי זה בכלל חלק מהעניין, לדעת שיש עוד ועוד הרבה מעבר למה שאפשר להספיק ולהכיל. דודו