ז'ואאו ו"תמרים"

כבר היתה כמעט שעת ערב. ישבתי ב – manjerica כהרגלי בחודשי השהייה בעיר, המחשב פתוח מולי, אותיות מתכנסות, דמות משוחחת עם אחרת, ואני מוליכה אותן. האוכל הטבעוני ב- manjerica מענג, והחיוך לא מש מפני המארחים, בית מעט הרגשתי בכל פעם שנכנסתי לבית הקפה המואר. האישה שישבה בשולחן הסמוך אלי הציצה בי מדי פעם. הבחנתי בזה, אבל הייתי מזה שעות עסוקה בשלי ולא הרמתי מבט. ואז, כשקמה ללכת היא זרקה לעברי 'שלום' רך ומהוסס, ומבטינו נפגשו. היא אמרה, שמעתי אותך מדברת עברית. חייכתי במבוכה, חוששת ששוב דיברתי בקול רם מדי, אבל היא כמו חשה במבוכתי אמרה, כמה יפה השפה העברית, בעלי דובר אותה. הזמנתי אותה לשבת ובתוך כך שאלתי אותה אם היא יהודייה. משהו בתוכי אמר לי שאפשר. והיא הנידה בראשה, לא, אמרה, אבל בעלי ז'ואאו טוען שהוא ממוצא יהודי, יש לו קשרים בישראל, והוא כבר עשרים שנה לומד עברית. את כל זה היא סיפרה לי בצרפתית, שפת אמה. עוד סיפרה שהיא מתגוררת בליסבון מזה כמה עשורים והיא מוזיקאית ומורה לנגינה. אני מלמדת ילדים להלחין, היא אמרה בגאווה. אני אוהבת אותם, הוסיפה, חשוב שילדים ילמדו להלחין.

אדליין היא אישה עדינה בשנות החמישים שלה, פניה יפות ועגולות ומבטה ודיבורה רך וחמים. קסם הקארמה, הגורל, ואולי רק החיים בעיקול הדרך הפגישו בינינו. שכן איך אפשר להסביר את מה שפרשה באוזני מיד אחרי שהציגה כך את עצמה? ז'ואאו בן זוגי, היא אמרה, שהוא מתרגם ומשורר ומלחין היה חברו הקרוב של מוטי גלדמן. את יודעת מי הוא? בוודאי, עניתי, גלדמן הוא משורר מוערך. הוא נפטר זה לא מכבר. נכון, היא אמרה, זה עצוב, הנה אני תיכף דומעת, והוסיפה, מוטי היקר תירגם את אחד מספריו של ז'ואאו לעברית. ביקרנו בתל אביב לכבוד ההשקה של הספר. היה ביקור נפלא! היא קראה נרגשת ועיניה ברקו. ואני רוצה לשוב ולבקר, למרות שבלי מוטי זה לא יהיה אותו הדבר. וכמו נזכרה אמרה עוד, ז'ואאו תירגם את הספר "תורת הייחוד" של מוטי לפורטוגלית. כמה אהבנו אותו, לחשה מהורהרת.

בפגישתנו השנייה הביאה לי אדליין את "תמרים", הספר רב היופי והכאב של ז'ואאו פאולו אסטבס דה-סילבה, שיצא לאור בהוצאת "קשב" לשירה (2017), בעריכתו של רפי וייכרט. שוחחנו עוד, בבהילות, כחברות שלא נפגשו מזה זמן וליבן מלא געגוע. דברנו על משפחה ומוסיקה וכתיבה ומסעות. כשאדליין שוחחה בטלפון, מן הסתם סיפרה לז'ואאו שמתנתו ששלח בידי, פתחתי את הספר ועלעלתי בו, קוראת מעט, קוראת עוד, ומתקשה להרפות. גם אדליין ואני התקשינו להיפרד. בעלי בית הקפה ביקשו לדעת אם זו חברות חדשה שהולכת ונרקמת כאן. אישרנו בעליצות, ואדליין הוסיפה שזהו המקום האחראי לשמחה. לפני שהלכה הזמינה אותנו אדליין להופעת נגינה של ז'ואאו.

באחד הערבים נדדנו לפינה מרוחקת וחשוכה של העיר. ירד גשם דק בליסבון. אדליין קיבלה את פנינו בחיבוק נרגש. באולם שהיה קטן מלהכיל את הקהל שנקבץ עמדנו שעה ארוכה והקשבנו לנגינה מופלאה שאוסף ז'ואאו מהפאדו והג'אז ועד הלאדינו ומוסיקה קלאסית. הוא וירטואוז ונשמתו גדולה ורחבה ויוצרת בקדחתנות ויופי, ו"…בכל צליל, אפילו בניגונים הפנימיים ביותר נשמע שכשוך". (מתוך "תמרים" עמ' 11).

מחר אנחנו שבים לתל אביב. ליסבון יפה והאור הנח עליה רך. היא כמו טפיחה קלה על הזרוע, איתות מזמין של מכר. כי הזרות בה איננה זרה, וצליל השפה הלא מובנת, גברי ונשי כאחד, מקשט את הלב ברוגע. אדליין ידידתי החדשה מרחפת בדמיוני מעל סמטאות העיר, עטופה בענן תכול שממנו " …מגיחה קרן אור מתוקה של תענוג קצר ואינסופי." (שם, עמ' 70).