זמן בהיה

לוח הזמנים השתבש.  כשהעליתי את הפוסט הראשון הייתי נחושה להעלות אחד כל שבוע. כמו שעון. לאתגר את המעיינות, למשמע אותם, לא להניח. והנה, חופשה בחו"ל שימשה תירוץ נוח לפסיחה ראשונה.  כשהנופים הירוקים של צפון יוון חלפו מול עיני חשבתי לעצמי אני חייבת לכתוב את זה. כשהדלות, העליבות, האוויר שכמו דוק של שיממון אחוז בו – פגשו אותי ברחוב עירוני בפורצ'ה אלבניה, חשבתי לעצמי חובה לתעד את זה. גם על השיחות האינסופיות שהתנהלו בינינו בעוד הכביש כמו נפתח לפנינו אל הנצח אמרתי לעצמי שאספר, לפחות משהו על החשיבה ההשוואתית שעלתה ללא הרף, כביכול מתבקשת איזו החלטה: טוב או רע לחיות בארץ.

על כל אלה ועוד חשבתי לספר. אבל כלום לא התרחש. פנקס כמו תמיד היה זמין  בתיקי.  מבחר עטים שאני אוהבת לשאת אתי למקרה שאחד ייבש ובאחר לא יהיה נעים לכתוב. מעולם לא שבתי מטיול ודפי פנקסי  ריקים. גם הפעם נכתב על גביהם משהו. מעט כתיבה אוטומטית שאמורה ללחלח את המעיינות. אבל שום דבר אחר לא הסתייע. וזה מוזר, משום שאני הרי מפקפקת בקיומה של מוזה, לפחות לא מאמינה בלהמתין לה עד שתחפץ.  מי שהצורך ליצור שוכן בתוכו -העשייה עצמה תעורר ותוליד למענו את השאר. ליצור כל הזמן, גם ביום יבשושי צריך "להוציא" משהו.

השוק בקורצ'ה, אלבניה. מטחנת קפה ידנית

אז מה בכל השתבש? אולי לא נתתי די כבוד לזמן בהייה. אולי הנפש ביקשה מנוחה כדי לחדש מאגרי סיפור. ואולי גם וגם. ועוד התרחשויות נרשמו ככל הנראה שעליהן איני יודעת דבר. וטוב שכך. שכן ידוע שגם בזמן שתיקה ממשיך הראש לכתוב. חומרים ממשיכים להצטבר, להיטמע. המבנה, הקול, הצליל, הסוגה, העלילה…אותם אכפה על הדף מיד אחרי שאסיים לפרוק את המזוודות, לכבס את בגדי הנסיעה ולהחזיר אותם למקומם. אחר כך אספר לידידי כמה מרתקת הייתה הנסיעה, ואז בטוח אשב לכתוב. או שלא? אולי יש לתת מקום למחשבה שההכרח נובע גם מהחרדה שאם אקום מאצל שולחני לעולם לא אשוב אליו? תכף ומיד אני אשוב אליו. מה שבטוח בטוח.