המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי לי, מדמה את הדמות הרכונה, מתמסרת אולי בתוגה לתחושת הכישלון, שומטת לרגע את מסעות ההצלחה האדירים, גלי הסגידה שהיא עטופה בהם במשך שנים על גבי שנים: קינאה.
שכן, איך אתה מקיא אותה מתוכך, מטהר עצמך ממנה? ואולי אין דרך להיטהר ממנה? אולי כדאי יותר לחבוק אותה, להכיר תוך כדי שיחה עמה בנוכחותה הצורבת ואז תחפץ ותתרצה.. זה מה שאני מתאמצת כבר שנים לאמץ. "קינאה מעובדת" היא מכונה אצלי, ופחות צרות עין. שהרי להעלים את שתיהן אי אפשר, אז לפחות לשכן אותן בתוכנו בנינוחות. וזה מה שאני מאחלת למי שיצא וידו על התחתונה (באופן רגעי כמובן, שהרי עוד יבואו זכיות רבות וטובות). מאחלת לו, לי, לכולנו, שתתעצם אצילות הנפש שבזכותה עלה בידו לברך בחן, כמעט בחמלה את הזוכה המאושר, שנזכה כלנו ללמוד ממנה, נדע להריע למנצח גם בעודנו חשים דחוקים מעט בשורה עורפית.
2 תגובות
עצם העובדה שהיה מועמד לפרס כה חשוב, היא פרס בפני עצמו.
בכל מקרה, אנחנו הקוראים נצא מורווחים. שהרי "קנאת סופרים תרבה חכמה"
מסתבר שכאב מוליד חכמה ולהיפך.