לארנה.
לא פעם התעוררתי בבהלה כשמעלי באפלה רוכן צילה השעיר, ואפה הלח מרחרח, נוגע לא נוגע בפני. בגוף קפוא ונשימה כלואה המתנתי שתרגיש שדי לה, שפענחה אולי את מה שריחרחה להבין, ותשוב להתחפר מתחת לשמיכתה של ארנה או תמרח עצמה על פניה הנמים, ותרדם.
לא העזתי לגעת בה, אלא רק להגיש את פני (ידיים איימו עליה) ללקיקה או ריחרוח. היא קירבה אלי את אפה וחיככה את ראשה האדמוני, היפהפה בלחיי. זו היתה מחווה של קירבה, קבלה אם ארצה, שהתרחשה רק אחרי שנים ארוכות של הכרות.
מינקות היתה טושטוש גאוותנית, חשדנית ולא צפויה. כמעט עשרים שנה עברו עלינו, עלי ועל שכמותי שאיננו בני ביתה של מלכת החתולים הפרוותית בתחינה, חנופה , ותקווה שהנה תתרצה ותתרכך, ואולי סופסוף תתמסר לידנו הכמהה להחליק על הרעמה הסבוכה, ולפנינו המשתוקקים להעמיק ולצלול אל תוך מרבד הקטיפה המנוקד כתמים בצבע שנהב. מעולם לא יצאה את פתח הבית. ארנה היתה כל עולמה, דרכה הבינה את מה שהבינה לגביו.
השבוע הלכה טושטוש לעולמה, וארנה אמרה לי שבהעדרה נוכחותה מוחשית הרבה יותר. לאחרונה היתה רובצת על הספה בסלון ועיניה הסומות למחצה בוהות בטלויזיה כמו עוקבות אחר המתרחש על המסך. אכלה פחות, התרחצה בלשונה פחות ופחות, הלכה ועייפה. ובכל פעם שבקרתי אותן חשבתי לעצמי שחתול עוזב את העולם בצנעה אמיתית, כפי שבא אליו, רק פרוותו לעורו. מלבד ארגז החול של טושטוש וקערת המזון שלה, והמעט שנותר בקופסה שלא הספיקה לאכול- מלבד המעט הזה הותירה אחריה רק היעדרות מכאיבה. הישגה הגדול מסתכם באהבתנו אותה, ובהתעקשותה על חמקנות בלתי מתפשרת, שאילצה אותנו להמשיך ולנסות להמיס את ליבה.