אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

יומני ברוקלין 4, גם זו אפשרות

אלוהים. גם הוא אפשרות. חבל שהלב שלי אינו נוטה לשם. אני מחפשת שיחים אחרים להיתלות בהם. אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד. ההומלסים עליהם אני מבקשת לכתוב, התופעה מהפכת את קרבי- מבלים את ימי החורף הבלתי אפשריים בקרונות התחתית, מתריעים, מתחננים, מספרים סיפור. ואלוהים, על פי רוב, משמש להם עד, משתתף, מספר יודע כל שנמצא בעת ובעונה אחת בכל מקום ומכתיב את המהלכים.

באחד הימים חלפנו על פני בזיליקה עצומה שמוראה בולט למרחוק. בראש גרם המדרגות המלכותי נחה חבילת סמרטוטים. נעצרנו לרגע והוא שאל, את חושבת שמשהו באמת נמצא בתוך זה?  מי-שהו! התרעמתי, יש שם חסר בית! וחשבתי לעצמי, ככה מתרחשים הדברים הרעים בחיינו. באחת הופך המין האנושי למשהו אחר, ואז ניתן בקלות להתעלם ממנו וממצוקותיו, או אף להרע לו. המשכנו ללכת, שותקים כל הדרך עד לדירה החמה והנעימה שלנו כאן. כשהגענו התכרבלתי בשמיכה הרכה ובהיתי במדפי הספרים המסודרים לאורך קיר הסלון, ובזיכרוני עלה המאמר הארוך שקראתי בביקורנו הקודם ב"ניו יורקר",  על חסרי הדיור ועל פתרונות אפשריים לתופעה. מהכתוב עלה שהבעיה איננה בלתי פתירה, והיא משקפת עניין פוליטי מסואב שמכניס הון לכיסיהם העמוקים של רבים ורעים. דיור מוזל עם ליווי סוציאלי, נאמר שם, עשוי לשנות את התמונה. גם אני הזיתי פתרונות משלי- אימוץ רבתי של מחוסרי דיור על ידי משפחות אמידות למשל. הפכתי בעניין, הטרדתי את עצמי לא מעט, עד שהפנטזיה הנלעגת הוכיחה עצמה ככזאת והמריאה ממני והלאה, מותירה אותי ריקה. ושוב, הפעם, אותה חבילה עטופה, ספק אדם ספק חפץ (ואולי בכלל היה זה מישהו שהוכרע על ידי הקור והבדידות וחלף מן העולם) שעל פניו חלפנו. שאלתי, תגיד, אתה לא חושב שהיתה בתמונה הזאת המון תוקפנות?  הוא הייטיב את השמיכה סביב קרסולי ותהה, למה תוקפנות? כי אמריקאי ממוצע, עניתי, חושב שמישהו שעומד לידו חודר למרחב הפרטי שלו, משיג גבול, חסר נימוס. הנכחת העליבות שלהם היא פלישה תוקפנית, שיבוש של ההתעלמות רבתי שכל אדם עמל להפעיל במרחב הציבורי. במקום כמו העיר הזאת, הרוויה דבש וזהובים, אין אפשרות לעבור ממקום למקום בלי שאיזה הומלס ירבב את שדה הראייה במסכנות מטובלת בסיפור נורא: "אנשים טובים, בוקר טוב, אין לי כל כוונה להפריע למנוחתכם, אלא שאין באפשרותי להאכיל את ילדי, את משפחתי. אני חייל בדימוס, השתתפתי במלחמה בעיראק ואני הלום קרב, מוכר ולא מטופל. ואני חסר בית. כל עזרה תתקבל בתודה. תודה ויום טוב."

הוא חייך אלי ולחש מהורהר, את צודקת אולי. אף פעם לא חשבתי על זה ככה. וככל שדוהה הרגישות שלנו, המשכתי, נלהבת מפיקחותי הפתאומית, כן הופכת התוקפנות קשה וחודרנית יותר, עד שעור פיל רך לעומתה. הזולת משליך את המצוקה בפרצופנו, הלב שלנו מקשיח, ואז הוא מקצין בניסיון לקעקע את האדישות. לשם הולך העולם כולו, ולשם – מהדהדת בראשי מחשבה מצמררת ומרחיקה אותי ממיקומי המכורבל שעל הספה- הולכים גם אנחנו במחוזותינו, מול מי שאנחנו הופכים אותם אט אט ובחוסר מחשבה לחסרי בית. גם בביתנו ניתן ללהטט פתרונות, אני מהרהרת. אלא שראשית יש לתפור בחוט ומחט את כיסיהם העמוקים של מי שמצוקת הזולת מצ'פרת אותם. נו, אז מה חדש? הוא שאל, יש לך  פתרון אופרטיבי ל-בכי רע הזה? ואני ניערתי מעלי את שמיכתי וזינקתי נואשת וזעומה ממקומי, ובעודי מתרחקת ממנו זרקתי מאחורי גבי, לאף אחד לא ממש אכפת. הנה, גם לך לא.

Facebook
WhatsApp

3 תגובות

  1. נהנת לקרוא את הבלוג. אני הרבה בעיר התחתונה. ובעיר העליונה אני קצת מטפלת בכמעט אותה אוכלוסיה. לא קל העסק הזה.

  2. תודה דליה יקרה. נכון. מכאיב לב ומפגיש עם מקומות עמוקים ושחורים בתוכנו.

  3. איך שאני ראיתי את זה כשעברנו יחד במקומות חסרי בית, שגם אנחנו בעצם חסרי בית ,אולי באופן אחר, וגם אצלנו אני לא רואה פתרון אופרטיבי. גם לא ישו, וגם לא אלוהים. אבל לפחות הדימיון הזה בינינו לבין ההומלסים ברחובות ניו יורק יכול לנחם במשהו שאנחנו לא לבד ב"אל-ביתיות" הזו. דודו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט