יומני ברוקלין 6: אמנות השיטוט

עודי אמרה: "זה נראה כמו פלורנטין". אבל זה וויליאמסבורג. היה קר מאד, ודומה שהדובים לא נזנחו שם, אלא הונחו אחר כבוד למי שירצה לאמץ. ובין רגליו של הקטן הונחה כוס, למי שירצה דווקא לתרום.

מיני הפיתוי שדומה מניחים דרי העיר בדרכם של עוברים ושבים, משלטי "סייע לי, אני עובר תקופה קשה, פצוע מלחמה, מפוטר, חולני"- ועד פריטי ריהוט עטופים היטב, כלי בית, ספרי קריאה, בגדים, ושלט צמוד אליהם: "קח אותי, חינם!" ושני דובונים.

פיתוי הוא שם המשחק. כאילו אני נשאלת ללא הרף, מתבקשת, מציעים לי או מפצירים שאתקרב, אתן, אנדב, ארכוש. ושוב ארכוש. וארכוש. או שאתן. אחד ששבר את לבי: הוא עמד כמה ימים קודם בקור הנורא מחוץ למכולת השכונתית בשדרה השביעית בפארק סלופ והתחנן בפני העוברים ושבים, "אתה יכול לעזור אדוני? ואולי את גבירתי, יכולה לעזור?" רגע קודם נכנעתי לאישה שמלמלה דבר מה על ילדיה הגוועים, ונתתי לה. חלפתי אם כך על פניו, עיני שלוחות קדימה אל הריק האופנתי, המפתה, החוזר על עצמו שבהמשך הרחוב. הכל כמו מונח שם רק למעני, מצפה רק לי. ושני דובונים.

ארוני הארעי הוא קרבן של אמנות השיטוט עמוס תוצרים של כניעה רגעית, הרף עין שחוזר על עצמו, האבסה של מה שלא יהיה, העמסה של מה שלא עמדתי איתנה דיי לסרב לו. ובפינת הרחוב שני דובונים.

שבתי על עקבי והתעכבתי לרגע מול הדובונים, תוהה, הרי זו לא המתיקות המרוטה שמשכה כך את תשומת לבי, וללא ספק גם את תשומת לבם של משוטטים אחרים. זה לא זה. אולי, הרהרתי לעצמי, טמון העניין בבלבול של מלאכת הפיתוי. הכרך החזירי תובע לא מעט מהנפש, וזו אמורה להפעיל כללי בידול נוקשים כדי להבחין בין נותן ללוקח, בין רוכש לקונה, בין מוסר למקבל. מיומנות מבחינה, דקה, נדרשת לאמנות השיטוט. והנה מבוכה: שני דובונים שאין לדעת אם הונחו שם כדי שמישהו ייקח או כדי שמישהו ייתן.