במהלך השנים האחרונות התרחבו והתגוונו שיתופי הפעולה שלקחתי בהם חלק, והניבו ברובן פרי נפלא. וכמו שאמרתי כבר, ואני מבינה יותר ויותר- הכמיהה ליצירה משותפת רק גדלה עם הזמן. "נושמים בטון" היה פרויקט של סופ"ש בו הציגו 41 אמנים, בהם אמני בנין הסטודיות שבקיבוץ גלויות 45 בתל אביב, ואמנים נוספים מהעיר כולה. (עוד על זה בפוסט קודם, "שביר").
אמש עטפנו את המיצב גבה הקומה שלנו בניילון נצמד, הטנו אותו מעט, והסענו אותו לתוך הסטודיו של גילה. הוא ינוח שם עד שיתאפשר להוליד ממנו משהו נוסף או אחר, ככל הנראה שניהם גם יחד.
אז איך מרגיש סופר שמתארח בשדה האמנות הפלסטית? אולי שחרור היא מלה שמתארת מעט מהתחושה. למה? ככה. ו"ככה" היא מלה שמייצגת את מירב התשובות המתאימות לאינספור השאלות שנשאלתי במהלך הסופ"ש האחרון. לכל מי ששאל: איך הדיאלוג פה עובד? למה הנייר הזה דק? למה הטקסט קצת קשה? למה צבועים סרטי ההדבקה בשחור? ולמה אחד ורוד? ולמה הקופסאות האלה?… רציתי להגיד, ככה! כי לא יודעת למה התכוונו, מה רצינו להגיד, איך הדיאלוג בינינו עבד, ואם חשבנו שכל איור צריך לדבר עם הטקסט שלצידו או מתחתיו או מעליו, או להיות שזור בתוכו. לא רציתי גם להגיב על שלל האינטרפרטציות שהועלו, כמו: אהה! הם תלויים כמו רגליים וידיים, כלונסאות של הדמויות השבריריות האלה שעלולות בכל רגע לקרוס… אולי כמו מעין כבשים הפוכות? או הצעות לגבי המשך, כמו: תוציאו ספר אמן, זה ממש מתבקש! עוד תערוכה, אתן בתהליך. זה כל כך שביר, רגיש, שקוף…
אבל לא אמרתי "ככה", אלא רק הקשבתי רוב קשב לכל מי שתהה, הציע, פענח, העיר או מתח ביקורת. ולפעמים גאה בי צורך להציע גם משהו משלי. ולמרות שדי בהתחלה הבנתי שהמילה (אמנם כתובה לאו דווקא מדוברת) עליה אני אמונה בעבודתי היומיומית לא בהכרח עובדת פה, בכל זאת פה ושם הייתי חייבת להעלות תהיה או הסבר, מחשבה שלא עלתה קודם, קצה של דיון, או איזה עניין שכדאי שנדון בו בינינו שוב, גילה ואני. ואת הכל אהבתי למעשה, ועל כל מה שהועלה הוקרתי תודה.
תודה.
(התמונות אינן עושות צדק עם המיצב, ובכל זאת:)
"זה זה"
גובהו של המיצב 2.40 ס"מ ואורכו 1.67ס"מ . הוא עשוי מקופסאות פרספקס שקוף כשבתוך כל אחת תלוי דף פרגמנט דקיק ועליו איור בשחור לבן, (לאחדים הוסיפה האמנית נגיעה של צבע). האיורים הם של גילה בן ישראל והטקסטים שלי. הטקסטים עוסקים במיקומו של האמן בשדה הפעולה שלו, מעצמו ועד לנוף הפיסי שבתוכו הוא חי ויוצר. האיורים משרטטים נוף אורבני ששבירותו מטילה בספק את עמידות קירות הבטון שביניהם נטוע המיצב.
טקסט לדוגמה:
"ואני אומר לעצמי שסופר הוא סופר גם כשאינו כותב. גם כשהוא סופר חברים, חיים, נוף, אהובות, ילדים, הורים, משכנתאות, עונות, אסונות, הוא לא חדל להיות סופר. גם כשהוא פונה לעיסוק אחר, לספירת כסף למשל, ואפילו כשהוא הולך וחוזר, הוא סופר. ובכל מקרה הוא יכול לספור כל יום את אושרו. שוב ושוב אני אומר לעצמי שיש מי שאינו כותב כלל ובכל זאת בנשמתו הוא סופר. ויש מי שכל חייו מסתכמים בצפייה אינסופית בגלי הים, והוא מאושר. ויש מי שמסתפק במעשה חדגוני ממש כמו ספירת כסף, והוא מאושר. "
("מתוך הגוף" הקיבוץ המאוחד, 2001)
2 תגובות
ולי דוקא היה נראה שכל המבנה המפואר הזה של קוביות, צבעים, שרטוטים וציורים נסמך על מעט המילים, קטעי קטעים שהיו פזורים פה ושם ברשת אסוציאטיבית רופפת. המילים ככה נתנו את הטון בכך שלא הסבירו את העבודה אלא היו חלק ממנה, וזה כל כל מיוחד בעיני להשתמש כך בשפה. זה שילוב אומנותי מדהים שאין בו השתלטות פרשנית שבדרך גלל השפה עושה על האומנויות האחרות.
מקסים.
הצטערתי שלא יכולתי להגיע. זה היה קצר מדי.
החיבור הזה מאוד מעניין אותי בגלל רולף, בעלי הצייר. rolfdanielson.tk
מחכה לפעם הבאה.
שושי