למרוח כלבלב

בוני מרוח על הספה שלו. לא שלו, של בעלי הבית שלו, אבל הוא לגמרי שייך לבית הזה וכל דבר בו מרהיט ועד דודתי האהובה שייך לו. והדבר ניכר בהתמסרות שלו לעונג שבתחושת השייכות הזאת. בוני הוא כלבלב יפהפה וחכם באופן יוצא דופן, אבל לא רק עליו רציתי לדבר, אלא על רקע מול חזית. ולכן השתמשתי במטפורה "מרוח". איש לא מרח אותו על קיר או פרוסת לחם חלילה. הוא עצמו נשכב על ספתו ונעלם עליה לעצמו, אולי חשב שגם לסביבתו, ונרדם. בדרך מקרה דומה מאד צבע אריג הספה לגוון פרוותו של הכלב, וזה העלה במוחי משום מה את המחשבה על רקע מול חזית.

כשאנחנו מעלים פיסת פרוזה -מה אנחנו בוחרים להדגיש, ובעקבות זה להציב בחזית, מה שאנחנו מכנים עלילה ראשית, ומה נדחק לרקע? כלומר במה נשתמש לתפאורה בלבד ומה יהיה תפקידה של התפאורה הזאת? בוני והספה שלו – חזית ורקע- מתמזגים יפה כל כך.

לכן שאלתי את עצמי אם הכרח ליצור קונטרסט בין שני האלמנטים, כלומר האם בתוך סטקסט ספרותי ראוי שהרקע ישמש להבלטה של החזית (עלילה משנית לעומת עלילה ראשית) או שיכולים השניים להתמזג זה בזה ואין צורך להשתמש באחד להנכחת השני. בכל מקרה, נדמה לי שעל דרך האנלוגיה ניתן ל"השיג" בולטות נפלאה, ולהעצים את תחושת ההזדהות עם דמות ראשית ועלילה עיקרית כאשר הרקע נושא על כתפיו נאמנה את כל אלה. ובכל זאת ברור לכל עין שבוני חש נינוח ובטוח על הספה שלו, מרוח לחלומו למרות תלתלי הב'ז שלו הדומים כל כך לאריג שעליו הוא ישן.  ככה שאפשר לתהות שוב אם זהות מסויימת, או אפילו העלמה כליל  של עלילה משנית עשוייה להועיל עם פרטי הסיפור העיקריים אותם רצינו לספר.