או בכל מקום אחר, בכל חלל שייקרא לצורך העניין ובלית ברירה, בית. אני עוקבת מזה זמן אחרי התופעה הזאת. בחצי השנה שביליתי בניו יורק בחורף שעבר חזו עיני, (וגם כתבתי על זה מדי פעם בפרקי ניו יורק בבלוג) בתופעה המצמררת, המכאיבה שקרויה מחוסרי בית. בימים אלה אני עסוקה בכתיבת טקסט שיש בו גם משולחים שכאלה, שחיים בבית נטוש וממתינים לדבר מה לא ברור, אולי לכך שיסתיימו חייהם. העתון האינטרנטי המופלא "המקום הכי חם בגהינום" מביא לא פעם סיפורים נוגעים ללב של דרים ברחובות, או בבתים ארעיים שמזדמנים להם לימים ספורים או לזמן מה. זו קריאה חשובה, גם אם גורמת לתחושה של חוסר אונים משווע. בניו יורק עלתה בי המחשבה שניתן לפתור את הבעיה אם רק יוצעו דירות למחוסרי הבית, אם רק ידאגו לכך שתהיה להם קורת גג. ואז ראיתי במו עיני בפתחו של סופרמרקט שכונתי את העובדת הסוציאלית המלווה בשוטר מנסים לשכנע חסר בית שנם לו על המדרכת להתלוות אליהם למקלט, שם יינתנו לו מיטה ומזון וגם מקלחת חמה. האיש סירב בתוקף וביקש שיניחו לו, והם הלכו להם. משהו היכה בי אז: מורכבות הבעייה איננה מניחה פתרון קל. ובכל זאת, לבי מתכווץ למראם של חסרי הבית, ואני תוהה אם יש בכלל פתרון לבעיה. רוצה להאמין שכל אדם כמה לקורת גג. ואולי אני טועה?
6 תגובות
ארשה לעצמי לומר בתגובה. אנשים כאלה אינם רק חסרי בית אלא חסרי דעת. בתי קומות רבים בנתה העירייה בכל הרובעים . מי שמעז להסתובב בשכונות כאלה, נגלים לנגד עיניו בתים הרוסים ללא חלונות וללא דלתות. המסר המתקבל: זה לא שלי זה של העירייה. בדומה לטענת הנער שדחף נוסע מהרציף לפסי הרכבת המתקרבת. השופט שאל אותו: מדוע עשית זאת? הנער השיב: בשביל הפאן
FOR THE FUN OF IT
איזה מין תרבות היא זאת?
זה עניין כה מורכב ובאמת נוגע לשאלה מה הוא בית ומה היה אם היה אי פעם משהו שהוא יותר מקורת גג. תודה שלום על תגובתך
השאיפה לתקן את העולם כולו, המשתמעת מדבריך, לראות כל פרט מושלם היא נחלת האנושות כולה המתבטאת בדרכים רבות. לעניות דעתי, כפי שכתבתי קודם, זו מציאות וצריך לקבלה כמות שהיא. למרבה הצער, עם כל הרצון הטוב של השלטונות ושל ארגונים המנסים בדרכים משלהם לפתור בעיות פרנסה ודיור, מוצאים את עצמם לעתים מתוסכלים. לכן, צריך למצוא דרך – חינוכית-שתתן לאנשים כאלה את הכלים לטפל בעצמם, ואז היחס וההערכה שלהם לכל סיוע ישתנה לטובה.
צדקת, כל אדם צמא לקורת גג ומנסה בכוחותיו שיש לו להשתחל. הוא נעמד בתור לפני הדלת, שם יפתחו לו תיק, ימלאו פרטים, שנת לידה, בלי לשאול מה קרא לו אחר כך. הם יחשבו לו את אחוז הזכאות ויתייקו את התיק לתוך אוגדן הסבלנות. הוא ממתין, אבל כבר מפריע לבא בתור. האחות הסוציאלית עם השוטר איחרו את המועד, כבר אין לו מדינה ולא אלוהים. הם רק ידווחו, מישהו יעשה סטטיסטיקה והאחר יגיש הצעת חוק, אבל הוא רוצה רק לישון , שלא יפריעו לו לחלום על הספסל או מתחת לגשר
זה כל כך נכון אנדי יקר, אבל חושבת שזה הרבה יותר מעניין בירוקרטי. טבול בנושא גם פן רגשי שיכול לשבש לא מעט
אני קורא את מה שכתבת ומגיב גם לתגובות. בהעדר בית גם האדם בגופו מפסיק להיות "בית" לנפשו והיא מסתובבת חסרת בית בעולם באופן ששום בירוקרטיה לא תוכל לתפוס אפילו אם נציגיה המסורים ינסו למצוא "פתרונות". דודו