אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

מחבואים

אני מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה משוגעת וקולנית וגסה, וגם, באותה עת, עדינת נפש ואוהבת. אני מתגעגעת אליה עד שלפעמים אני רוצה להצטרף אליה, לשכב לידה, להניח הכל מאחור.

ברומן החדש שאני כותבת מככב געגוע. לא רק שלי אל אמי אלא געגועיהן של דמויות שונות כל אחת למכורתה שלה (אם או אדמה או אדם). געגוע הוא משחק מחבואים ששותפים בו הרס ותקווה, זה לצד זו, מצקצקים בגאוותנות, בידענות מאוסה, לחילופין נגלים  או מסתתרים, בעצלתיים, בעצלות, בהתמדה, אפשר לסבול.  אבל לפעמים כשנמאס עליהם השעשוע  הם זונחים אותו ופונים לחפור במח הלב, מסלקים הצידה רקמה, שרירים, כלי דם ובשר, תקווה מקלפת גלדים דלוקים של עצב והרס חומק מהם במיומנות פראית ומטיח בו בזמן פיסות כאב שמתנפצות אל קירות מסויידים, מצווח "סרק ושווא ויסר"- בשאגה שמרעידה את החדרים ואי אפשר לסבול.

ואז, כשהם מותשים מגעגוע ומתיישבים לנוח, שב ועולה מאי משם איזה תקתוק עיקש ומחריש, כמו צחקוק מר ולעגני, כמו פיקוק אברים כפוי, קשוי שיורק  "תיישבי תספקי תספרי להם" שחובה לשאת.  וכמי שהרתה את המשחק, אין לי אלא להפציר שיתחשבו בכאב הגעגוע, וגם מבטיחה לספר אותו.

אני מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה גסה וקולנית ועדינה ואוהבת, שהיגרה מכאן זה מכבר, והנציחה את הגעגוע שלי כדי לכתוב עליו.

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp

4 תגובות

    1. אני רואה כבר את טרילוגיית " חשבון הנפש" עם אמא.
      תחילתה ב " על בהונות" המשכה ברומן הנוכחי
      וסיומה ברומן הבא.
      מקור השראה מחד ותהליך ריפוי מאידך.
      בהצלחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתף פוסט