מחשבות באמצע

טוב זה מתבקש, תודו. הספר כבר בחנויות, "על בהונות" קראתי לו. וגם, אורי ברנשטיין הלך השבוע לעולמו, אורי -שממנו למדתי כל כך הרבה, ובראש ובראשונה על ה"פרסונה." כבר כתבתי כאן על אזור הדמדומים הזה, מקום מתעתע שקשה להניח עליו את האצבע ולהגיד: זה משכנה של היצירתיות, כאן בדיוק היא ממוקמת. שהרי  איש אינו יודע, וגם אני אינני יודעת, פנימה והחוצה מהמקום הזה בתוך תהליך היצירה, פנימה והחוצה עד שגומרים…ככה נכתב גם הספר הזה שיצא הרגע לאור. ככה כתבתי אותו במשך יותר משלושים שנה. לא באופן רציף כמובן, אלא לפרקים. אבל המון שנים של שקיעה וציפה, יותר נכון זינוק מתוך מצב של ריחוף שמיימי, מיימי, לא לגמרי מודע. והזינוק לפעמים הוא מבעית, לפעמים משמח, ולעתים אף מספק. עוד ועוד גירסאות נאלצתי לייצר עד שהגעתי ל"קיבוץ המאוחד", אל דן שביט, העורך והסופר, שלקח פינצטה ומרט מילה מילה, הנחה אותי להותיר רק את הנחוצות, ולהוסיף עליהן מעט, הסמכה ותיבול פה ושם. ואחר כך לקח מספריים ודבק, גזר והדביק ו"ערך" את העלילה באופן שונה. אמר דברים כמו: צריך להבין מה היא מאבדת בדרך, או למה היא רוצה להישאר שם, או למה הילדה זעומה ככה. ואני שבתי ושקעתי כשהשאלות אחוזות בתוכי, נענות אחת אחת, כל אחת מן הסתם בתורה. (זו היתה ה"פרסונה", לא אני, כך שאני לא יודעת להסביר את זה).

אולי היום אני קצת יותר מבינה תשוקה, או השתוקקות. אולי. או לפחות את העובדה שאין לה גבולות, שהיא נמתחת אל מעבר לאופק, ושם צפויה נפילה. היום אני יודעת משהו על אובססיה, על התחלוא הזה שרבים לוקים בו, ומעטים מוליכים אותו אל מעבר לקו האופק, אל הנפילה.

הספר ממשיך לעבוד בתוכי. משום מה, ובניגוד ליצירותי הקודמות הוא מסרב להיאסף שם באופק, ולנוח. אולי בעוד זמן הוא ינוח. אולי כשאבין מתישהו, אי פעם, למה זה הסיפור שרקמתי, מדוע דווקא אותו.