מי בבית?

אין לי כוח להיאבק על שוויון, על צדק, על דמוקרטיה. אין לי כוח להיאבק למען עצמי, עצמינו ושכמותינו, ה"אנשים הקטנים". זה נורא, מה? כן, זה נורא. כי הרי אני חושבת שמה שמתרחש במקום החבוט הזה הוא בסדר גודל של שואה. לא שואה, אסור להזכיר שואה אלא בקונטקסט של ה"שואה". אז לא שואה, אלא רצח נפש העם. זה מה שזה. הנפש שסירבה להתאבד במשך אלפי שנים- הנה היא טובעת. מה שמתרחש כאן מוליך אותנו בדרך רצופה בולענים, וכשנפער בולען עומדים המומחים אובדי עצות ובוהים כאווילים אל תוך האפלה.

אמא שלי החכמה אמרה לי טרם מותה, "לא לזה התכוונתי". לבי נחמץ עכשיו שוב למשמע האמירה האיומה הזאת. חשבתי לעצמי אז, ועוד יותר אני סבורה היום שהיא וכל כך רבים הקריבו את המעט שנותר מנעוריהם, ואחר כך ממה שעלה בידיהם לאסוף בחייהם הבוגרים ואת ההמון שיכול היה להיות להם, כדי לבנות כאן משהו. רק לקראת סוף חייה הבינה אמי ששגתה. היא שגתה בכל הנוגע לעצמה, ליכולותיה, לתקוותיה שהפכו שווא. היא שגתה בבחירת המקום, היא שגתה בניסיון להפכו לבית.

סיימתי זה לא מכבר לכתוב רומן שייקרא "זה לא הבית". תהיתי בתוכו על המונח שבע הימים והתלאות, ואני חייבת לומר שגם עם תום עיסוק בן כמעט ארבע שנים ב-מה הוא "בית", האם הוא הכרחי לנפש, והאם גם בית רע הוא בית שראוי לקיימו (ועוד אספקטים שמציע המונח ו/או מציעים הקירות) – עדיין אינני בטוחה שאני יודעת יותר.

אבל גם אם אינני יודעת הרבה יותר ממה שידעתי בתחילת הכתיבה, שני דברים בכל זאת העמיקו להשתרש, ונותרים עמי: האחד הוא שבית יכול להתקיים בשלל מקומות לאו דווקא במקום אחד, והדבר השני הוא שהעיסוק בתימה עצמה הוא פריוולגיה של מי שהתמזל מזלו ויש לו בין קירותיו מקום שהוא יכול לראות בו בית.

חברה אמרה לי, "איפה שאני יכולה להוריד את החזייה אני מרגישה בית" . אבל מי שנדדה נפשו ונדד גם גופו, ועונה והושפל ולא התמזל מזלו לשכון במקום כלשהו ולהרגיש בו בטוח- לא יעסוק בשאלת חשיבותו של בית.

ולכן, מנקודת המבט הפריווילגית אני יכולה לשאול שוב ושוב, האם נחוץ לי כלל בית, האם אני רוצה להילחם למענו כל עוד נפשי בי ממש כפי שעשו הורי העקורים? -ובכן, אני חושבת יותר ויותר שהתשובה היא לא!

הכאב המתלווה אל המילה האיומה הזאת הוא גדול, אבל התשישות גדולה עוד יותר. רב המשתמע ופועם ומסתעף מתוך הריאליזציה הזאת, העתיד והעבר ואף ההווה המיוסר מצטופפים כולם ומחשבים להתנפל עלי. ואולי אני טועה. אולי שחרור קרסי החזייה אין די בה. ובכל זאת, גם לשחרור – ולהקלה שבאה בעקבותיו- יש מקום. ומקומי שלי, מי יודע, אולי מכונה שמו, נדידה.

וכשיודפס הרומן "זה לא הבית", וכשאמשש ואברך על המוגמר, אולי איווכח בהיפך. ואולי יאמרו לי קוראיו היכן הוא ביתם, ומה לתחושתם ראוי שייקרא "בית". ואולי אף יהיה ספרי לקוראים לבית קט, למחשבה עליו.