אין לי כוח להיאבק על שוויון, על צדק, על דמוקרטיה. אין לי כוח להיאבק למען עצמי, עצמינו ושכמותינו, ה"אנשים הקטנים". זה נורא, מה? כן, זה נורא. כי הרי אני חושבת שמה שמתרחש במקום החבוט הזה הוא בסדר גודל של שואה. לא שואה, אסור להזכיר שואה אלא בקונטקסט של ה"שואה". אז לא שואה, אלא רצח נפש העם. זה מה שזה. הנפש שסירבה להתאבד במשך אלפי שנים- הנה היא טובעת. מה שמתרחש כאן מוליך אותנו בדרך רצופה בולענים, וכשנפער בולען עומדים המומחים אובדי עצות ובוהים כאווילים אל תוך האפלה.
אמא שלי החכמה אמרה לי טרם מותה, "לא לזה התכוונתי". לבי נחמץ עכשיו שוב למשמע האמירה האיומה הזאת. חשבתי לעצמי אז, ועוד יותר אני סבורה היום שהיא וכל כך רבים הקריבו את המעט שנותר מנעוריהם, ואחר כך ממה שעלה בידיהם לאסוף בחייהם הבוגרים ואת ההמון שיכול היה להיות להם, כדי לבנות כאן משהו. רק לקראת סוף חייה הבינה אמי ששגתה. היא שגתה בכל הנוגע לעצמה, ליכולותיה, לתקוותיה שהפכו שווא. היא שגתה בבחירת המקום, היא שגתה בניסיון להפכו לבית.
סיימתי זה לא מכבר לכתוב רומן שייקרא "זה לא הבית". תהיתי בתוכו על המונח שבע הימים והתלאות, ואני חייבת לומר שגם עם תום עיסוק בן כמעט ארבע שנים ב-מה הוא "בית", האם הוא הכרחי לנפש, והאם גם בית רע הוא בית שראוי לקיימו (ועוד אספקטים שמציע המונח ו/או מציעים הקירות) – עדיין אינני בטוחה שאני יודעת יותר.
אבל גם אם אינני יודעת הרבה יותר ממה שידעתי בתחילת הכתיבה, שני דברים בכל זאת העמיקו להשתרש, ונותרים עמי: האחד הוא שבית יכול להתקיים בשלל מקומות לאו דווקא במקום אחד, והדבר השני הוא שהעיסוק בתימה עצמה הוא פריוולגיה של מי שהתמזל מזלו ויש לו בין קירותיו מקום שהוא יכול לראות בו בית.
חברה אמרה לי, "איפה שאני יכולה להוריד את החזייה אני מרגישה בית" . אבל מי שנדדה נפשו ונדד גם גופו, ועונה והושפל ולא התמזל מזלו לשכון במקום כלשהו ולהרגיש בו בטוח- לא יעסוק בשאלת חשיבותו של בית.
ולכן, מנקודת המבט הפריווילגית אני יכולה לשאול שוב ושוב, האם נחוץ לי כלל בית, האם אני רוצה להילחם למענו כל עוד נפשי בי ממש כפי שעשו הורי העקורים? -ובכן, אני חושבת יותר ויותר שהתשובה היא לא!
הכאב המתלווה אל המילה האיומה הזאת הוא גדול, אבל התשישות גדולה עוד יותר. רב המשתמע ופועם ומסתעף מתוך הריאליזציה הזאת, העתיד והעבר ואף ההווה המיוסר מצטופפים כולם ומחשבים להתנפל עלי. ואולי אני טועה. אולי שחרור קרסי החזייה אין די בה. ובכל זאת, גם לשחרור – ולהקלה שבאה בעקבותיו- יש מקום. ומקומי שלי, מי יודע, אולי מכונה שמו, נדידה.
וכשיודפס הרומן "זה לא הבית", וכשאמשש ואברך על המוגמר, אולי איווכח בהיפך. ואולי יאמרו לי קוראיו היכן הוא ביתם, ומה לתחושתם ראוי שייקרא "בית". ואולי אף יהיה ספרי לקוראים לבית קט, למחשבה עליו.
7 תגובות
הנדידה התמידית בין האלביתי לאיןבית לבית רע… והשאלה שבבסיס : למה בית ?
את מיטיבה לתאר את התחושות שלך ולעצור רגע אל מול שאלות מהותיות… שאלה מצויינת את שואלת את עצמך ואותנו ותוך כדי קריאה אני חושבת על זה שאת כותבת בשפה העברית וזה סוג של בית… השפה בה אתה מבטא את עצמך והיא מסגירה שבתוך השפה הזאת את מרגישה בבית… סתם מחשבה שעברה במוחי תוך כדי קריאה ומעניין כל כך שאת גורמת הרבה פעמים להרגיש בבית בתוך המפגשים שלנו במועדון הספרות כי ישנם רגעים בהם אני מרגישה הכי קרובה לעצמי אפילו יותר מאשר כאשר אני לבד…
תודה על הכתיבה שלך ועל העצירה ליד שאלות שהם אצלי מהותיות
תודה דבורה יקרה. ההערה שלך מדוייקת להפליא. שפה היא בהחלט תחושה של בית שניתן להעמיק עמו עוד ועוד את הקשר.
תודה גם על האמירה לגבי מפגשי הכתיבה. מחמם את לבי. הכוונה היא כמובן להתיידד עם הכתיבה כדרך נוספת ליצירת אינטימיות עם "עצמי". תודה.
הסכמתי עם דברייך הנבונים והקולעים.
גם אני כבת להורים עקורים מוצאת עצמי תוהה וכותבת על בית-היכן, בחלל מסויים, בגבולות מסויימים, בלב.
כתיבתך קולחת, מעוררת קרבה, סקרנות ועניין רב.
מחכה בקוצר רוח לצאת הרומן שלך.
תודה!
תודה גילה יקרה. חיממת את לבי. אני לא לבד.
אילנהה את כדרכך הייחודית מפליאה לתאר במילותיך את תהום התחושות את השאלות הבולעניות סביב בית
האם הוא בפנים או בחוץ
ישנו או איננו
היה או שלא היה
אמת או בדיה
נוכחות או העדרה
ועוד לא אמרנו די על הדאגה
כמה יפה אורנהלה יקרה
תודה
נושא להעמקה.
בואי.