מפת דרכים היא קמט ישן

כשהייתי ילדה פחדתי אפילו מצילי שלי. עולמי היה קטן. המוח המציא דמויות רודפניות ומצבים פנטסטים של שבי ועינוי. פעם אפילו דימיתי שילדה בוגרת ממני בכמה שנים היא למעשה מפלצת רודפנית שתפתיע אותי באחת מסמטאות העיירה המנומנמת שהיתה בייתי. מדי יום טיפסתי מיוזעת במדרגות לקומה השנייה ובידיים רועדות שלפתי מתחת לחולצתי את המפתח התלוי בשרוך נעליים על צווארי, ופתחתי בידיים רועדות את הדלת, ונמלטתי פנימה. הנשימה נסדרה רק כעבור דקות ארוכות. פעם נשמטתי אל תוך אובדן הכרה, כדי לא להתענות במחשבות אימה. כשהקצתי היתה כבר אמי בבית, אבל נוכחותה לא היתה מרגיעה.

עולמי היה זעיר. ארון הבגדים שימש לי לפעמים מסתור. בחשיכה המתנתי לתחושת רוגע עד שנכבשתי בסופו של דבר בנמנום. ראשי שעון אל דופן העץ ומתחת לעפעפי מרדף מפלצות ובור, תמיד עומק בור. ואי שם מעל ראשי, מעל לשמלותי התלויות, זקנות ורחבות כמפרש ומעלות אבק מחניק, הדהד קולה הכעוס, המודאג של אמי, איפה את ילדה? לאן את הולכת? כביכול ההליכה היא העניין, ולא הפחד.

אמי הדאוגה, הכעוסה, נפטרה זה מכבר מצרות העולם. קמטי דאגתה הפכו למפת הדרכים שלי, מדרבנת ומבטיחה ומאירת פנים. הלכו גם מפלצות הייאוש, נזנחו זה מכבר, ומקומות המסתור וחרדת הרדיפה, ואני תמהה איך עם השנים הפכה השאלה "לאן את הולכת" ללב העניין. השאלה "לאן את הולכת" הפכה לכיוון.

אולי ידעה אמי משהו ולא גילתה, אולי קיוותה שאאזור אומץ ואלך, כי היא עצמה לא השכילה לפלס דרך. אולי הותירה את אותן שמלות במקומן שנה אחרי שנה עד שעלה בידי לתלוש אחת, תואמת עכשיו את גופי כמו תחבושת לפצע. וככל שאני מרחיקה מתגברים תאווה ושקט כמו תמרורי דרך במפת הדרכים ששרטטו קמטי הדאגה הישנים. עטופה אני נודדת. הרחק הוא בית, ומפה ושמלה, וקמט דאגה ישן.