משהו להסתיר

מיום שנולדה לא התירה לה אמה לבקר אצל סבתה. עד שמתה הסבתא לא ראתה אותה הילדה, וכבר גדלה מעט, ויכולה היתה לשאול אותה למה. ובכל זאת לא שאלה, ואיש לא אמר לה. זה היה מעט מוזר, כי הן דיברו ביניהן על הרבה דברים. אבל לא על סבתא.

בארון המזווה, בין בקבוקי משקאות וסמרטוטי רצפה היה גם סוודר אחד, ענק ושחור. ימים ארוכים היה מונח על המדף, היא משכה אותו משם פעם ומדדה, תוהה של מי הוא ולמה נמצא שם דחוק במקום שמיועד לדברים נחוצים יותר. לבושה בסודר שהצמר שלו היה כבר נוקשה מכביסות ושנים, ניגשה אל המראה והביטה בדמותה המגושמת. הסתובבה לכאן ולכאן. פתאום נראתה לעצמה כמו הזקן חסר הבית שנהג להתכרבל בלילות בין הארגזים הריקים ליד המחסן של הסופר, עטוף בשמיכה עבה, קרועה. גם אני אהיה זקנה יום אחד, חשבה לעצמה, בעודה מעיפה מעליה את הסודר. לחייה להטו וגופה הזיע. היא הלכה והחזירה אותו אל המדף, גומרת אומר בליבה לברר למי היה שייך ומדוע נזנח שם. אבל ימים רבים שכחה מזה. ואז, כשעמדה לפני הנסיעה לפולין הוציאה אותו וארזה במזודתה, חושבת לעצמה, ככה לפחות אפשר יהיה להקשיב לשטויות שכולם מדברים בלי לקפוא. ערב לפני הנסיעה פתחה אמה את המזודה כדי לטמון בתוכה חפיסה של שוקולד אגוזים תוצרת חוץ שהילדה כל כך אהבה, ועיניה נתקלו בסודר השחור.

כשנפרדו כמעט אמרה הילדה, את יודעת, לקחתי את הסודר הישן מהמזווה. ואמה השתוקקה לומר, תתתעטפי היטב, קר שם בניכר. הן התחבקו, והילדה אמרה, אל תדאגי, אני אשמור על עצמי. כל אותו שבוע הפצירה האם לשווא בפני אמה המתה שתניח לילדה. כששבה הנערה מהטיול המתינה אמה בפתח. היה לילה, והיא התנהלה בלאות במעלה המדרגות, והטילה עצמה בזרועות אמה. הצמר הנוקשה שרט באצבעותיה של האם, זרועותיה החשופות מעלות באחת אדמומית מן המגע הישן. כל השבוע לבשתי אותו, אמרה הנערה. הורדתי רק כדי להתקלח. היה לי חם ונעים, לילה אחד הסתובבתי לבד בבית קברות, היה מדליק, בכלל לא פחדתי. הוא שמר עלי. היא הירפתה מאחיזתה של האם, רחקה ממנה מעט, הביטה היישר בעיניה והוסיפה, אני גמורה מעייפות. תכיני משהו לשתות, ונשב. סבתא ביקשה שתספרי לי הכל.